ביישום לענייננו, ניתן היה לטעון כי אף אם תניית אי-התחרות בה התקשר כהנא אינה בגדר "גדיעת העץ" (כפי שקבעתי לעיל), הרי שהיא בגדר "גדיעתו" של "ענף" בעץ שהינו בעל "ענף דומיננטי בודד", וככזו שקולה היא ל-"גדיעת העץ"; ובנמשל: ניתן היה לטעון כי באפשרותו של כהנא להשתכר מכישוריו רק (ולמצער בעיקר) בתחום המיקרוסקופים האלקטרוניים, כך שתניית אי-התחרות בתחום זה למעשה מונעת ממנו מלהשתכר באמצעות כישוריו בעיסוק דומה מבחינת המעמד והשכר.
סבורני כי לא עלה בידי כהנא להראות כי תניית אי-התחרות עולה לכדי גדיעתו של "ענף דומיננטי בודד":
ראשית, איני משוכנע כי יש לראות בעיסוקו המקצועי של כהנא בשוק המיקרוסקופים האלקטרוניים משום "ענף דומיננטי בודד", ושאין לראות ביכולות הניהול הכלליות אשר תניית אי-התחרות אינה חלה עליהן כ"ענפי השתכרות" דומים מבחינת המעמד או השכר. בהקשר זה, יוזכר כי כהנא המשיך לשמש באותו תפקיד ובאותן רמות שכר בחברת איזנברג גם במהלך תקופת אי-התחרות ולאחריה. ברי כי נסיבות אלו רחוקות מהדוגמה שהביא השופט י' עמית בעניין ברנע באשר לנסיבות שבהן אין די בעצם האפשרות להמשיך להשתכר ממשלח יד כלשהו (טייס אשר הסכם אי-התחרות לא מונע ממנו מלהתפרנס כמלצר או כמאבטח בקניון).
שנית, אף אני אניח לטובתו של כהנא כי אין להתחשב ביכולות ניהול כלליות אלו וכי יש להתחשב רק בעיסוקו המקצועי בתחום המיקרוסקופים האלקטרוניים כמקור הכנסה המתאים לכישוריו, סבורני כי לא עלה בידי כהנא להוכיח כי יש לראות בתניית אי-התחרות ככזו ש-"גדעה" את ה-"ענף הדומיננטי הבודד". כפי שצוין לעיל, בית המשפט המחוזי קבע, כקביעה עובדתית, כי כישוריו של כהנא בתחום המיקרוסקופים האלקטרוניים לא נמוגו בתום תקופת אי-התחרות וכי בתום תקופה זו לא נמנע ממנו מלהפיק פירות מכישוריו בתחום (ראו פסקה 54 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי המצוטטת לעיל בפסקה 52 לחוות דעתי). על כן, לא ניתן לקבוע כי "נגדע" אותו "ענף" באופן שלא יוכל להצמיח עוד פירות בעתיד.
אשר על כן, סבורני כי לא עלה בידי כהנא להראות כי תניית אי-התחרות הביאה ל-"גדיעת העץ" ואף לא לגדיעתו של "ענף דומיננטי בודד", ומשכך תמים דעים אני עם בית משפט קמא אשר קבע כי יש לסווג את התקבול שקיבל כהנא כהכנסה פירותית.
- לקראת סיום הדיון בסוגיית סיווגו של התקבול בגין תניית אי-התחרות, דומני כי יש מקום לשוב ולהדגיש כי אין ללכת שולל אחר האפשרות לתאר את העסקה במונחים הוניים, אלא יש להתחקות אחר מהותה האמיתית של העסקה ולהכריע האם התקבול נועד לפצות על הפגיעה בפירות ההכנסה או במקור ההכנסה עצמו. היטיב לתאר זאת השופט י' עמית בעניין ברנע:
"הניסיון להלביש על כל תשלום מעין זה כסות של תשלום הוני הניתן בגין 'ויתור על זכות', הוא בעיניי ניסיון מלאכותי, המבקש - במידה מסוימת של תחכום - לזרות חול בעיני המתבונן. הלוא מבחינה מושגית, כל התקשרות בין בעל 'נכס הון' לבין צד שני המבקש לעשות 'שימוש' בנכס ההון, ניתנת לתיאור בתור עסקה שעניינה 'ויתור על זכות'.