לאחר שנרשמה הסתייגות מעדות שמועה שבמכתב התלונה ת/6 (עמ' 37 לפרוטוקול), אין ראיות על המעשה השני מן השלושה.
על המעשה הראשון העיד אמאר (עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 202-8):
"במשך הזמן התחילו להגיע אלי פניות ממעליות באזור ירושלים לקבל שירות, הגשתי הצעות, קיבלתי מספר אתרים והתחלתי לאסוף מעליות במסגרת השירות. אז התחילו לפנות אליי נציגים מחברת נחושתן. פנו אלי לסירוגין יואב (מגן – צ' כ') או אלי (נעמן – צ' כ'). פנו אלי בשיחות טלפון בתחילה, הציעו שכדאי שנשב ונגיע לאיזה הסדר אי תחרות ובתמורה אקבל עבודות בקבלנות. סירבת להצעות והמשכתי בדרך שלי. ככל שפנו יותר לקוחות, יותר מוסדות, כך גברו גם הלחצים. ברגע שזה מוסד כמו בית מלון אז שוב הייתי מקבל פניות לנסות להגיע לאיזה פשרה, מחברת נחושתן מיואב או אלי".
ובשיחת טלפון שיזם אמאר עם מגן ב- 15.3.94 (ת/10) הביע האחרון צערו על כך שאינו יכול, על אף רצונו, לרכוש אצל אמאר שירותי שיפוץ למעליות כל עוד מתחרה האחרון בנחושתן בחוזי שירות.
לאחר הסתייגות שנרשמה כאמור, נותרו דברי העדות הנ"ל, והם כלליים מדיי. מן הדברים שהוקלטו ברור שהיו מגעים קודמים, אך צער על כך שאמאר מחמיץ הזמנות של נחושתן ל עבודות שיפוץ אינו מלמד בהכרח על כך שקדמו לו הצעות לקשור הסדר של אי תחרות.
מטעמים אלה ספק אם חלק זה של האישום הוכח.
- עיקרו של האישום הוא במעשה השלישי. שם אוחזת המדינה בשלוש שיחות שהקליט אמאר ב-15.3.94: שיחת הטלפון הנ"ל (ת/10) עם מגן, שיחת טלפון מאוחרת יותר עם נאמן (ת/9) ושיחה מפגישה פנים-אל-פנים שקיים אמאר במשרדו עם נעמן (ת/11), בנכחותו של מגן.
עובדות שנטענו בחלקו זה של האישום משתקפום כדברי בשיחות הללו, ובעיקר באחרונה, זו שנערכה במשרדו של אמאר. נעמן ומגן זכאים, כמובן, לנסות ולהוציא דבריהם מידי פשוטם. מגן לא ניסה זאת. נעמן ניסח זאת בשתי רמות, אפשר שני צדדים למטבע אחד: ראשית, כל אשר אמר, כך גרסתו, לא אמר אלא במסגרת שיחה "חברית" שבינו לבין אמאר, על אשר יכול אמאר לעשות כדי להיחלץ מן המצוקה שאליה נקלע עקב כך שנחושתן אסרה עליו מלחמה; שנית, מה שאמר ביחס להסכם של אי-תחרות לא אמר אלא כדי לעמוד על רצינות כוונותיו של אמאר באשר למכירת תיק השירות של אמאר לנחושתן (וממילא שלא על מנת שהסכם להימנע מתחרות יוגש לאישור).
גרסה זו, על שני חלקיה, יש לדחות.