בעפ"ת 31938-09-19 (מחוזי באר-שבע), מדינת ישראל נ' אלפקיר, ניתן ביום 5.3.2020, קיבלה כב' השופטת שליו את ערעור המדינה והרשיעה את הנאשם כמעט בכל העבירות שיוחסו לו, בכך הפכה ערכאת הערעור את זיכוי הנאשם על ידי בית משפט קמא. שם נאמרו הדברים הבאים:
"הבוחן הבהיר בעדותו, כי נקודת האימפקט היא "המקום שבו נוצר החריץ בזמן ההתנגשות בין כלי הרכב ונוצרת קריסה של כלי הרכב כלפי מטה ואז נוצר חריץ של התרחבות הצמיג המצביעים על המקום שבו היתה התנגשות", ואישר כי החריץ נוצר מקריסת חלק מתכתי ברכב, ופגיעתו באספלט (עמ' 10-11 לפרוטוקול); ובהמשך ציין כי החריצה מתבצעת "כתוצאה ממגע של קריסה של חלק מהרכב כתוצאה מההתנגשות" (עמ' 12).
מסקנותיו של הבוחן הגיוניות, סדורות ומתבססות על מומחיותו ונסיונו המקצועי, והן מתיישבות עם מלוא הממצאים שמצא בזירת התאונה, עם התמונות, ואף עם גרסאות הנהגים שהונחו בפניו (כפי שיפורט בהמשך). "
לטעמי, מהמקובץ לעיל ניתן לומר בוודאות, כי קביעת הבוחן לעניין קיומו של חריץ ומיקומו בכביש בנתיב נסיעת המעורבת, כראיה הקובעת במקרה דנן את מקום התרחשות התאונה, היא קביעה מקצועית בהתאם למומחיותו של הבוחן כחוקר תאונות דרכים והיא מקובלת עלי, כאשר קביעה זו עולה בקנה אחד עם יתר ראיות התביעה ואינה עומדת לבדה.
כאמור לעיל, ההגנה לא סתרה ראיה זו בעניין החריץ בדמות עדות מומחה מטעמה.
תיאוריה חלופית להתרחשות התאונה
ההגנה ניסתה להקשות על הבוחן בעניין החריצים וקביעת מיקום התאונה על פיהם, בכך שהציגה לבוחן סרטון של תאונה וממנו עולה תסריט, כי מי שאשם בתאונה הינו מי שנהג בנתיב בו נמצאו החריצים בכביש ולפיכך מיקום החריצים אינו מהווה ראיה עדות בדבר הקביעה מי סטה מנתיב הנסיעה.
אפשרות אחרת בדבר התרחשות תאונה וכי האשם בהתרחשותה הוא הרכב בנתיבו נמצאו החריצים, כעולה מהסרטון שהוצג מטעם ההגנה בבית המשפט שהובא במטרה לסתור לכאורה את קביעת הבוחן מעיין לעניין מי אשם בתאונה זו, זו אפשרות תיאורטית שיכולה להתרחש, אולם כבר עתה יאמר, כי אפשרות תיאורטית זו אינה מתאימה לתנאי הכביש והתאורה בתאונה שבענייננו, שכן בענייננו התאונה התרחשה בחושך מוחלט וכאשר אף אחד מהצדדים לא יכל לראות האחד את השניה זמן מספיק טרם ההתנגשות.
וכך העיד הבוחן מעיין בעניין זה:
"ת. מיקום החריצים מעיד על מקום ההתנגשות, לאחר שאנו מבינים שהרכב שהשאיר את החריצים נסע בנתיב של החריצים, ניתן לקבוע בוודאות ששם אירעה התאונה והשני סטה אליו.
ש. לא נתקלת מעולם בתיק שבו החריצים נמצאו בנתיב נסיעת מעורב שהמעורב אשם בתאונה?
...
ת. שמעתי על טענות של נהגים שאומרים שסטו כתוצאה מסטייה לנתיב שלהם. לאחר שהם סטו הרכב השני חזר לנתיב שלו ואז אירעה התאונה בנתיב של הרכב השני שהם לא אשמים.
ש. אלה טענות שאף פעם לא התקבלו?
ת. אני לא יודע.
ש. אני אומר לך שזו לא סתם טענה. התיק הזה צריך להיבחן זה מי סטה קודם למי, אתה מאשר?
ת. לא.
...
ש. במקרה הזה האם מישהו זכר את התאונה, הנאשם או המעורבת?
ת. מבין כלל המעורבים?
ש. המעורבים שלנו. אתה לא מסתמך לא על זה ולא על זה.
ת. בסעיף 11 תת סעיף 6 הנאשם טוען שהוא נסע בנתיב נסיעתו והבחין באורות רכב. גם נהגת רכב ב' לא הבחינה ברכב א' לפני ההתנגשות אלא רק ראתה את אורות החזית ... היא אומרת שהתאונה אירעה בנתיב שלה.
ש. תראה לי איפה היא אמרה שהאירוע היה בנתיב שלה? גם בעדות שלה היא לא אמרה את זה.
ת. אני קורא מעדות המעורבת שהיא אמרה שהתאונה אירעה בנתיב שלה.
ש. אני מתקן את השאלה ושואל האם היא אמרה מי סטה למי?
ת. לא.
...
ש. בתיק שלנו אתה יודע אם מישהו סטה לפני? אתה יודע מה קרה לפני התאונה?
ת. לא. אני יודע שלפי העדויות הנהגת המעורבת נסעה בנתיב שלה, הנהג שלנו אני יודע מאיזה כיוון הוא הגיע, יש את מקום ההתנגשות ויש לי עד ראייה אחד שמתאר לי את התאונה. מקריא מעדות העד אילון צדוק, הוא אומר בנתיב שלנו ממש.
ש. אין מחלוקת שאת הממצאים מצאת בנתיב של המעורבת, אני רק אומר שהרעיון הוא לא רק איפה קרתה התאונה, אלא מי סטה למי קודם.
ת. אי אפשר לראות, שכן הם לא יכולים לראות סטייה של אחד לשני, שני הנהגים המעורבים, שכן התאונה היא פחות משנייה.
ש. חוזר על השאלה, האם אתה יודע מי סטה למי קודם?
ת. רכב המעורבת יכול לנסוע כל הדרך בנתיב הנגדי ולחזור בסוף לנתיב שלו, רכב א' לא יכול לראות כלום מזה.
ש. אני מראה לך סנריו אחר. לא תמיד הסימנים ברצפה מעידים על אשמה של תאונה.
ת. גם אם היא הייתה נוסעת כל הדרך מהבית שלה על הנתיב הנגדי הוא לא יכול לראות את זה, הוא יוצא מעקומה לתוך 20-30 מ' של כביש, וזה מתאים למה שהוא מתאר שפתאום הוא רואה אורות מולו. הסנריו שלך לא הגיוני פה כי הם לא רואים אחד את השני לפני התאונה.
ש. שאלתי מי סטה למי קודם, לא אמרתי שהם יכולים לראות או ראו מי סטה, אני שאלתי שיכול להיות שלא תמיד איפה שיש חריצים יקבע שמי שסטה כי הוא הרכב השני?
ת. יכול להיות הכל. אם זה כביש הערבה שהוא כביש ישר ורואים רכב מזגזג וסוטה ונהג אחר מגיב וכשהוא בורח ואז הרכב חוזר, אז נכון זה לא בהכרח הוא אשם כי הוא הגיב למצב כזה. בתיק שלנו אין מצב שנהג אחד הגיב לשני כי הם לא רואים אחד את השני לפני התאונה. (הדגשה לא במקור - א.ח.ב).
ש. זאת אומרת שלא יכול להיות שהגרסה של הנאשם שהיה בנתיב שלו ופתאום ראה אורות מולו, היא לא סבירה?
ת. ביחס לזווית הנזקים ומיקום החריצים לא.
ש. מציג לך סרטון וידאו של תאונה שקרתה שאלמלא הסרטון, לשיטתך, היו מאשימים את נהג הטרנזיט.
ת. לא כי אם היינו חוקרים כמו שצריך...
ש. אם לא היה לנו את הסרטון לפי הקביעה שלך שהחריצים תמיד קובעים אשמה של הצד השני אז היו מגישים כתב אישום כנגד הטרנזיט?
ת. חברי מתעקש להגיד שהחריצים קובעים מי אשם.
ש. אני מפנה אותך לחקירה שלך עמ' 69.
ת. עוד הפעם זה לא בוודאות, מה זה סטה אליו. אני הוספתי והסברתי שזה יכול להיות כתוצאה מתגובה של נהג אחר שסוטה, אייל שקפץ לכביש, פנדה שקפצה מהעץ. אנו רואים פה בסרטון שזה תואם את מה שחברי מנסה להגיד. המשאית סוטה ראשונה לכיוון הנגדי, רכב הטרנזיט מנסה לברוח, המשאית חוזרת לנתיב שלה ובנתיב של המשאית מתרחשת התאונה. אם נמצא חריצים נמצא אותם בנתיב השמאלי במידה והרכב ירד לאספלט. אם תשאלו אותי שאלה אחת ויחידה אני אדע להגיע בנתיב השמאלי, מי גרם למי לסטות אני אצטרך תמונות או סרטון. במקרה שלנו להגיד שנהג אחד משני המעורבים, הגיב לשני בעקבות סטייה נגדית זה לא ייתכן כי אין להם שדה ראייה אחד לשני, הם לא רואים אחד את השני לפני התאונה. הם רואים אורות ובום." (ראה עדותו מיום 15.1.25, עמ' 69-72 ).