עם זאת, התובע העמיד תביעתו בגין רכיב זה על סך של 14,469 ₪, ולא ניתן לפסוק לו סכום גבוה מכך.
- חלף תשלומים לרכיב פיצויי פיטורים - 48 חודשים X 10,080 ₪ X 6% = 29,030 ₪.
עם זאת, התובע העמיד תביעתו בגין רכיב זה על סך של 14,932 ₪, ולא ניתן לפסוק לו סכום גבוה מכך.
=> סך הכל - 29,401 ₪.
- פדיון הבראה - סעיף 5(א) לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש משנת 1998, קובע כי עובד במשרה מלאה זכאי ל-5 ימי הבראה בשנת עבודתו הראשונה, ל-6 ימים בכל אחת מהשנה השנייה והשלישית, ול-7 ימים מהשנה הרביעית ועד השנה העשירית. לפי סעיף 5(ב) לצו זה, הזכאות קמה לאחר השלמת שנת העבודה הראשונה.
- בעניין עוף טנא נקבע שכאשר עובד מוכיח כי הועסק במשך שנה לפחות, עובר הנטל למעסיק להוכיח את תשלום דמי ההבראה[74]. במקרה דנן, התובע טען כי לא שולמו לו דמי הבראה, ולא נסתר על ידי הנתבע, שלא הוכיח כלל כי בוצעו תשלומים שכאלה. התובע גם לא נחקר ביחס לסוגיה זו. משכך, התובע זכאי לפדיון דמי הבראה במלואו.
- אשר לתחשיב - היות שקבענו כי התובע הועסק במשך 7 שנים במאפייה, הוא זכאי לקבלת 7 ימי הבראה בשנה, לגבי התקופה שלא התיישנה. לפיכך, התובע זכאי לדמי הבראה בסך של 7 (ימי הבראה בשנה) X 3.5 שנים, שהיא התקופה שלא התיישנה X 378 ₪ (תעריף דמי הבראה במגזר הפרטי לשנים 2017 - 2021) = 9,261 ₪.
- דמי חגים - בכל הקשור להוכחת הזכאות לדמי חגים, בפסיקה נקבע על ידי בית הדין הארצי כי חובת ההוכחה להראות כי שולם לעובד מלוא דמי החגים, מוטל על המעסיק. נפנה לדברים הבאים: "... משהוכיח המערער כי עבד באופן סדיר, משך שנים רבות אצל המשיבה, חזקה כי הוא זכאי גם לדמי חג והנטל להוכיח כי נעדר בימים הסמוכים לימי החג מוטל על המעביד"[75].
- התובע טען כי לא שולמו לו כלל דמי חגים במהלך תקופת עבודתו. טענתו לא נסתרה על ידי הנתבע, שלא הוכיח כלל כי בוצעו תשלומים שכאלה. התובע גם לא נחקר ביחס לסוגיה זו. גם בסיכומי הנתבע אין כל ההתייחסות לזכות זאת. לאור האמור לעיל, יש לפסוק לזכות התובע את הסכום שנתבע על ידו, בסך של 7,582 ₪.
- נסיעות - בפסיקה נקבע כי נטל ההוכחה להוכיח כי שולם לעובד עבור דמי נסיעות, או כי העובד הגיע לעבודה בהסעה במימון המעסיק - מוטל על כתפי המעסיק כלל[76]. כך גם במקרה שלפנינו, וכאשר התובע טען כי נדרש לשוב לביתו אחת לשלושה חודשים, וכי לא קיבל כל תשלום בגין דמי הנסיעות. גם ביחס לטענה זו התובע לא נחקר. בנסיבות אלה, אנו קובעים כי יש לפסוק לזכות התובע את הסכום שנתבע על ידו, בסך של 632 ₪.
- פיצויים לדוגמא לפי חוק הגנת השכר - סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") מטיל על המעסיק חובת ניהול פנקס שכר, וכן את החובה למסור לכל עובד תלוש שכר המפרט את פרטי השכר ששולם לעובד. סעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר מקנה לבית הדין לעבודה סמכות לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין בסכום שלא יעלה על 5,000 ₪, אם המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד הנקוב בהוראת הדין, או אם התלוש כלל פרטים שאינם נכונים.
- בעניין לוקס פירט בית הדין הארצי לעבודה לגבי האופן שבו ינהג בית הדין בעת הקביעה האם ומתי יש לפסוק בגין פסיקת פיצויים לדוגמא, בציינו את הדברים הבאים, כדלקמן[77]: "בקביעת הפיצויים לדוגמה שאינם תלויים בנזק, יש להביא בחשבון, לצד מהות ההפרה, את הנחיות חוק הגנת השכר ואת אמות המידה שיש לשקול בעת קבלת ההחלטה על עצם הטלת הפיצוי ועל שיעורו, כמפורט להלן...".
- במקרה שלפנינו, התובע טען כי מעולם לא נמסרו לו תלושי שכר, וגם טענה זאת לא נסתרה על ידי הנתבע, שלא הציג מצידו תלושי שכר שכאלה. הנתבע טען בסיכומיו כי לא ניתן היה להנפיק תלוש שכר עבור התובע, מאחר שהינו שוהה בלתי חוקי, אך גם טענה זו אינה רלוונטית לענייננו, והאחריות לאופן העסקתו של התובע מוטלת על הנתבע. בנסיבות אלו, אנו פוסקים לתובע סך של 5,000 ₪ בגין רכיב תביעה זה.
- פיצויים בגין אי מסירת הודעה לעובד - סעיף 1 לחוק הודעה לעובד קובע את חובתו של מעסיק למסור לעובד, לא יאוחר מ-30 ימים מיום התחלת העסקתו, הודעה בכתב המפרטת את תנאי עבודתו, אשר מפורטים בסעיף 2(א) לחוק. עם זאת, משעה שהתובע החל לעבוד במאפייה ביום 12.1.2014, אך התביעה הוגשה רק בשנת 2024, ברי כי התביעה ברכיב זה התיישנה. משכך, דינה להידחות.
ד. סוף דבר
- לסיכום - לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל ברובה, ועל הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. תשלום בגין שעות נוספות בסך של 211,201 ₪.