פסקי דין

תמש (אשד') 37081-08-24 מ.מ.ג נ' ב.מ ז"ל

05 נובמבר 2026
הדפסה
בית משפט לענייני משפחה באשדוד
תמ"ש 37081-08-24 מ.ג. ואח' נ' מ. ואח'

 

 

לפני כבוד השופטת הילה אוחיון גליקסמן

 

 

תובעים

 

1.מ.מ.ג ת"ז ***

2.י.ג. ת"ז ***

שניהם יחד ע"י ב"כ דיינה הר אבן

 

נגד

 

 

נתבעים

 

1.ב.מ ז"ל, ת"ז ***

2.ב.מ.ה בע"מ חברות ***

ע"י ב"כ עוה"ד אביבית מוסקוביץ ועו"ד סיגל ברקלר

 

 

פסק דין

התובעת 1 היא בתו של הנתבע 1.  בשנת 2004 רכשה הנתבעת 2, חברה בבעלות הנתבע 1, זכויות בנכס מקרקעין.  ממועד רכישת הנכס ועד היום, פועלת בנכס מרפאה ווטרינרית המנוהלת על ידי התובעים, בני זוג ווטרינרים במקצועם.  לאחר שהאב חתם על הסכם ממון המעניק לידועתו בציבור מחצית ממניות החברה, עתרו התובעים בתביעה למתן סעד הצהרתי, לפיו הזכויות בנכס והציוד המשמש את המרפאה הוענקו לבת ע"י האב במתנה שהושלמה, וכן כי הוקנה לבת רישיון שימוש בלתי הדיר בנכס לצמיתות. 

  • העובדות הצריכות לעניין
  1. התובעת 1, ד"ר מ.ג. (להלן: "הבת"), היא בתו של הנתבע 1, מר ב.מ. ז"ל (להלן: "האב"). התובע 2, ד"ר י.ג., הוא בן זוגה של הבת (להלן: "בן הזוג").  הנתבעת 2, חברת "ב.מ.ה. בע"מ" (להלן: "החברה"), היא חברה פרטית שהוקמה בשנת 2000 והאב החזיק במשך כל השנים מאז הקמתה בכלל מניותיה.  יצוין כבר עתה כי, למרבה הצער, האב נפטר ביום 3.7.2026, לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים בהליך דנן.
  2. התובעים הם וטרינרים במקצועם, והאב היה איש עסקים בתחום ההשקעות. למען שלמות התמונה יצוין, כי האב קיים קשר זוגי עם הגב' ו.ב. (להלן: "הידועה בציבור") החל משנת 1993 (או סמוך לכך) ועד למועד פטירתו (האב ואמה של הבת נפרדו לפני שנים רבות).  עוד יצוין, כי הבת היא בתו המאומצת של האב, וכן כי לאב בת מאומצת נוספת, הגב' ס.ג
  3. בשנת 2004 רכשה החברה זכויות בנכס ברח' *** ב*** מחברת *** בע"מ (להלן: "הנכס"), על פי הסכם שנערך ביום 26.2.2004 (להלן: "ההסכם" או "הסכם הרכישה"). לפי ההסכם, לעת רכישת הזכויות בנכס, בשל כך שטרם בוצעה פרצלציה, לא ניתן היה להשלים את רישום הבית כבית משותף, והמוכרת התחייבה להשלים את הרישום על שם הקונה (היינו, החברה) לאחר רישום הבניין כבית משותף (ההסכם צורף ת/1 למוצגי התובעים).  בשנת 2021 נרשם הנכס כבית משותף, ובהתאם לנוסח הרישום שהוגש, הזכויות בנכס רשומות על שם מדינת ישראל (ת/2 למוצגי התובעים).  יצוין, כי הצדדים (או מי מהם) לא הציג אישור על רישום זכויות החברה בנכס מרשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י").
  4. ממועד רכישת הנכס ועד היום, מזה למעלה מ-20 שנה, מופעלת ומנוהלת בנכס מרפאה וטרינרית בניהולם המקצועי של התובעים (להלן: "המרפאה"), כאשר כל ההכנסות וההוצאות של המרפאה, לרבות רכישת ציוד, הכנסות ממטופלים, העסקת עובדים וכיוב', נעשו באמצעות וע"י החברה. בהתאם, התובעים הועסקו ע"י החברה כשכירים, והחברה היא ששילמה לאורך השנים את שכרם.
  5. ביולי 2024 ערכו האב והידועה בציבור הסכם, שאושר בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (תה"ס 45694-06-24), במסגרתו נקבע, בין היתר, כי במועד פקיעת הקשר בין האב ובין הידועה בציבור, היא תהא זכאית למחצית ממניות החברה, מכוח יחסי השיתוף והממון ביניהם (להלן: "הסכם הממון"). אין מחלוקת, כפי שיובא בהמשך, כי הרקע לעריכת הסכם הממון הוא, בין היתר, התערערות היחסים בין הבת ובין הידועה בציבור, בשל מחלוקות שהתגלעו בין השתיים.
  • השתלשלות ההליך המשפטי
  1. ביום 15.8.2024 הגישו התובעים את התובענה שבכותרת כנגד האב, החברה והידועה בציבור, בגדרה הם עתרו לשורה של סעדים בקשר עם הנכס והמרפאה, לרבות אכיפת התחייבות מצד האב להעניק לבת את הזכויות בנכס במתנה, והכרה בבת כמי שקיבלה הרשאה בלתי מסויגת להחזיק בנכס ברישיון שימוש בלתי הדיר לצמיתות; מתן סעד הצהרתי בדבר ביטול כל הסכמה או התחייבות נוגדת שניתנה ע"י האב לידועה בציבור, לרבות במסגרת הסכם הממון, ביחס למרפאה; מתן סעד הצהרתי לפיו התובעים רשאים להפסיק לנהל את המרפאה באמצעות החברה; מתן סעד הצהרתי בדבר בעלות התובעים במיטלטלין שבמרפאה.
  2. בקשת התובעים לסעד זמני להורות על צו איסור דיספוזיציה בזכויות בנכס נדחתה במתכונת בה היא הוגשה (ר' החלטת הרשמת הבכירה מירב גולדנר מיום 15.8.2024).
  3. ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916יצוין, כי החברה צורפה כנתבעת בהליך, מבלי שהוגשה בקשה מתאימה לצירופה כמתחייב מהוראות סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995. אי לכך, הוריתי על מחיקתה (ראו החלטה מיום 18.8.2026).  בהמשך לכך, לאחר שהוגשה בקשה מתאימה לצירוף החברה כנתבעת, ניתנה החלטה המורה על צירופה, חרף התנגדות הנתבעים (ראו החלטה מיום 5.10.2024).
  4. 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)ביום 24.2.2025 נעתרתי לבקשת התובעים להגיש כתב תביעה מתוקן, שמהותו שינוי הסעד העיקרי שהתבקש - חלף סעד הצהרתי בעניין התחייבות ליתן מתנה, עתרו התובעים בכתב התביעה המתוקן למתן סעד הצהרתי, לפיו הזכויות האובליגטוריות בנכס והציוד של המרפאה ניתנו במתנה שהושלמה לבת.
  5. ביני לביני נעשו ניסיונות רבים מצד בית המשפט לגיבוש הסכמות בין הצדדים, לרבות באמצעות הפנייתם לגישור, אך למרבה הצער, ניסיונות אלה לא נשאו פרי, וההליך הוסיף להתנהל.
  6. בדיון קדם משפט מסכם שהתקיים ביום 22.12.2025, לאחר ששמעו את הערות בית המשפט, זנחו התובעים את הסעדים שהתבקשו על ידם בעניין ביטול התחייבויות נוגדות של האב, לרבות במסגרת הסכם הממון, וכן בעניין מתן סעד הצהרתי, לפיו התובעים רשאים להפסיק לנהל את המרפאה באמצעות החברה. לפיכך, נותר לדון ולהכריע בעתירת התובעים למתן פסק דין הצהרתי לפיו הבת היא בעלת הזכויות בנכס, ומי שקיבלה הרשאה בלתי מסויגת להחזיק ברישיון בלתי הדיר לצמיתות בנכס, וכן להכריע בעתירת התובעים למתן פסק דין הצהרתי בדבר בעלותם במיטלטלין שבמרפאה וברכבים הרשומים על שם החברה, ואשר נמצאים בשימוש התובעים.
  7. בהמשך לכך, ובשעה שנזנחו הסעדים שנגעו להסכם הממון בין האב ובין הידועה בציבור, הוסכם על מחיקת הידועה בציבור כנתבעת 3 בהליך (החלטה מיום 15.2.2026).
  8. בגדרי ההליך התקיימו שתי ישיבות הוכחות, ביום 15.2.2026 וביום 22.2.2026. מטעם התובעים העידו התובעים; המתווך מר ג.ש., שסייע לאב ברכישת הנכס; מר א.ט., בנו של חברו ושותפו העסקי של האב; גב' מ.ה.ב, אחות האב (דודתה של הבת); גב' ט.א., חברתה של הבת; מטעם הנתבעים העידו האב; הגב' ש.ש., מנהלת חשבונות בחברות שבבעלות האב; הידועה בציבור; בנה וכלתה של הידועה בציבור, גב' ר.ח. ומר ל.ח.; וכן הגב' ס.מ, בתו הנוספת של האב ואחותה (המאומצת) של הבת.
  9. למען שלמות התמונה יצוין, כי, בשל בריאותו הרופפת וחולשתו הפיזית, האב קיבל פטור מהתייצבות לדיונים שהתקיימו בבית המשפט, והוא התייצב רק לישיבת קדם המשפט הראשונה ולישיבת ההוכחות הראשונה (בה נשמעה עדותו).
  10. סיכומי התובעים הוגשו ביום 9.4.2026; סיכומי הנתבעים הוגשו ביום 20.5.2026; וסיכומי התשובה הוגשו ביום 1.6.2026.
  11. למרבה הצער, כפי שצוין לעיל, ביום 3.7.2026 הלך האב לעולמו. בהמשך להודעה שהוגשה בעניין, הודיעו התובעים כי הם עומדים על המשך בירורה של התובענה, וצירפו צוואה שערך האב ביום 7.12.2025, לפיה, על פניו, יורשי האב הם בת הזוג, הבת ספיר וילדיה, וכן הבת, הזוכה בזכויות האב במרפאה ו/או בשווי זכויות האב בחברה המפעילה אותה, באם תימכר (להלן: "הצוואה המאוחרת").
  12. הצדדים התבקשו להגיב לשאלת קביעת בעל דין חליפי, ובהמשך, נדחתה בקשת הידועה בציבור להצטרף להליך כבעלת דין חליפית, מכוח היותה יורשת פוטנציאלית של האב המנוח בהתאם לצוואה המאוחרת. נקבע, כי נוכח השלב הדיוני המתקדם בו נמצא ההליך במועד פטירת האב (לאחר הגשת סיכומי הצדדים כאמור), ובהינתן שעילות התביעה ביחס לחברה מוסיפות להתקיים גם אחרי פטירת האב - דין הבקשה לצירוף הידועה בציבור כצד להליך - להידחות (החלטות מיום 20.7.2026 ומיום 18.8.2026).
  • תמצית טענות הצדדים

טענות התובעים

  1. התובעים עתרו למתן סעד הצהרתי לאכיפת התחייבויותיו החוזיות של האב, באמצעות החברה שבבעלותו, לרשום על שם הבת את הזכויות בנכס, זכויות שנמסרו לתובעים, על פי טענתם, במתנה גמורה לצורך ניהול המרפאה הווטרינרית; להכיר בהיות התובעים הבעלים של הציוד והמיטלטלין המשמשים להפעלת המרפאה; ולהכיר בהיותה של הבת בעלת רישיון בלתי הדיר לצמיתות לשימוש בנכס.
  2. התובעים טענו, כי האב רכש עבור הבת את הזכויות בנכס בשנת 2004, באמצעות החברה שבבעלותו, וזאת מכספים שהתקבלו ממכירת דירה שהייתה בבעלות האב ואמה של הבת, והזכויות הוקנו במתנה לבת עם מסירת החזקה בנכס לידי הבת בשנת 2004. נטען כי מקום הנכס נבחר לפי המלצת אחותו של האב להקים מרפאה ווטרינרית בעיר א'.  מבחינה משפטית, התובעים גרסו כי, הואיל ומדובר בזכויות אובליגטוריות בלבד (בטרם רישום הבית המשותף), העברתן אינה כפופה לדרישת הכתב המהותית שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), אלא נשלטת על ידי חוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה").  התובעים השיבו לטענת הנתבעים כי תיקון כתב התביעה מעיד על היעדר אמינות, וטענו כי תיקון כתב התביעה היה נחוץ עת התגלה לתובעים כי הזכויות שרכשה החברה בנכס היו זכויות אובליגטוריות בלבד.
  3. על פי הנטען, הוצגו ראיות למכביר המעידות על כוונת ההקניה וגמירות דעת האב בזמן אמת - כך, הצהרות האב לפני עדים רבים באירוע פתיחת המרפאה; התנהגותו של האב לאורך השנים, כאשר הוא הניח לתובעים לנהל את המרפאה באופן עצמאי לחלוטין; צוואה שערך האב ביום 21.6.2021 (להלן: "צוואת 2021") בה ציווה האב את כל מניותיו בחברה לידי הבת, המהווה, לשיטת התובעים, אישור של המעשה העשוי בדברת מסירת הזכויות בנכס לידי הבת; האב אישר את רצונו כפי שבא לידי ביטוי בצוואת 2021 בשיחה שנערכה בינו ובין הבת ובין באב בשנת 2023, ואשר צולמה ותועדה לבקשת האב; תמלילי שיחות מוקלטות ממועדים סמוכים למועד הגשת התובענה, בחודש אוגוסט 2024.
  4. אשר להסתמכות התובעים, נטען כי הבת החלה את דרכה המקצועית כווטרינרית בשנת 2002, עת עבדה כשכירה אצל ווטרינר אחר בא', כאשר כבר אז משכורתה הועברה מהמעסיק דאז לחברה, והחברה שילמה לבת את שכרה. לאחר שנפתחה המרפאה בשנת 2004, ובמשך שני עשורים שחלפו מאז, התובעים הסתמכו באופן מלא על מצגיו והתחייבויותיו של האב כי הנכס ממנו פועלת המרפאה שייך להם - הם הקימו את ביתם בעיר א', אף על פי שבמקור הם מאזור השרון; הם ויתרו על אלטרנטיבות תעסוקתיות אחרות; הם השקיעו את מרב מרצם, כספם ושנותיהם בפיתוח המרפאה וביסוסה.  נטען כי הסתמכות זו, לצד השקעת העתק בנכס, מונעת כעת מהאב, באמצעות החברה, להתכחש להתחייבויותיו ולמתנה שהושלמה.
  5. עוד לטענת התובעים, המתנה שהעניק האב לבת הייתה באמצעות החברה, כאשר האב הוא הבעלים והדירקטור היחיד בחברה, השולט באופן מלא בהתחייבויותיה ובנכסיה. בנסיבות אלה, בהתאם להוראות סעיף 6(ב) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), ונוכח מכלול הראיות שהוצגו - יש מקום לייחס לחברה את התחייבויות האב כלפי הבת.
  6. אשר לציוד ולמיטלטלין שבמרפאה, נטען, כי הציוד נקנה מהכנסות המרפאה, כאשר הוכח מעדות מנהלת החשבונות שההכנסות היחידות בחברה היו מהפעילות העסקית של המרפאה. כפועל יוצא של האמור, טענו התובעים כי הציוד שמשמש לפעילות המרפאה נרכש לאורך השנים מהכנסות העסק שנוהל באופן מלא על ידם, וציוד זה הוקנה להם במתנה גמורה עם מסירתו לידיהם.  התובעים ביקשו לשלול מכל וכל את טענת הנתבעים לפיה הציוד שייך לחברה, וכי הם משמשים אך ורק כשכירים בחברה.  התובעים הוסיפו, כי טענת הנתבעים, לפיה פעילות המרפאה הייתה הפסדית לאורך השנים, היא בגדר הרחבת חזית פסולה, וממילא, הם ערכו בדיקה חשבונאית ממנה עלה שלא מדובר בהפסדים כנטען, כי אם בהעמסת הוצאות אישיות של האב, כגון שכר, מכבסה וכו', על החברה, באופן שיצר "הפסדים" לכאורה בלבד.  בסיכומי התשובה טענו התובעים כי כלל לא התקיימו יחסי כפיפות של "עובד-מעביד" בינם ובין החברה, כך שיש לדחות את טענת הנתבעים כי התובעים היו אר ורק עובדים של החברה.
  7. לטענת התובעים, הסכם הממון שערך האב עם הידועה בציבור נערך בחוסר תום לב, ותחת הנחה מוטעית כי הזכויות בנכס שייכות לחברה. התובעים טענו כי מדובר בניסיון נפסד של הידועה בציבור להשתלט על הזכויות בנכס בחוסר תום לב מחפיר, העולה כדי עשיית עושר ולא במשפט, כאשר הסכם הממון נחתם ע"י האב תחת לחץ, בהיותו תלוי בידועה בציבור נוכח מצבו הסיעודי.  עוד נטען בהקשר זה כי, בשל מצבו הרופף של האב, השתלטה הידועה בציבור על ניהול ענייני החברה בחוסר תום לב, ובניגוד לזכויות שכבר הוענקו לתובעים בנכס ובמרפאה, אם כי צוין כי התובעים לא חולקים על כשירותו הקוגניטיבית של האב במועד ניהול ההליך, כפי שעלה מהראיות ומהעדויות שהוצגו, לרבות ע"י הנתבעים.
  8. הבת טענה כי משניתנו לה הזכויות האובליגטוריות בנכס, הוקנה לה גם רישיון שימוש בלתי הדיר לצמיתות וללא תמורה בנכס, כחלק מהזכויות שקיבלה הבת ועל יסוד הסכמות הצדדים וכוונתם בעת רכישת הנכס ובשנים שחלפו מאז.

טענות הנתבעים

  1. הנתבעים טענו כי דין התביעה להידחות, שעה שהאב לא הקנה את זכויותיו האובליגטוריות בנכס לבת במתנה, וכלל לא מתקיים יסוד גמירות דעת נותן המתנה, הדרוש להוכחת מתן מתנה כגון דא.
  2. לעמדת הנתבעים, הגם שהזכויות הקנייניות של החברה בנכס לא נרשמו, עדיין מדובר בנכס מקרקעין באופן המחייב רמת הוכחה גבוהה, שתעיד על רצונו של נותן המתנה להעניק אותה, כאשר בענייננו, נטען כי האב העיד באופן עקבי וברור כי הוא לא נתן לבת את הנכס במתנה, וכי הוא לא התכוון לתת לה את הנכס במתנה, וכל שהוא נתן לה הוא מקום עבודה. הנתבעים הוסיפו כי לא הוכח שהמתנה הנטענת הוקנתה לבת בהתאם לסעיף 6 לחוק המתנה - לא נערך הסכם בין הצדדים; הטענה כי האב הצהיר בעל פה במעמד פתיחת המרפאה על הקניית הנכס לבת לא הוכחה בעדויות ובראיות שהובאו מטעם התובעים, וזאת לעומת האב ועדים מטעמו, שהעידו כי ידוע להם שהאב ביקש להעניק לתובעים רק מקום עבודה.
  3. זאת ועוד; לעמדת הנתבעים הטענה כי הנכס נרכש לאחר שהרכישה תוכננה מראש מהווה הרחבת חזית, ומכל מקום הוכח כי בתחילה האב ביקש רק לשכור את הנכס, אך משום שהמוכר לא הסכים לאפשר שיפוץ בנכס, הוחלט לרכוש את הזכויות בו, כפי שהבת אף אישרה בעדותה.
  4. אשר לצוואת 2021, הנתבעים טענו כי עצם כוונת האב להוריש לבת את מניות החברה לאחר אריכות ימיו, מוכיחה מעל לכל ספק שהנכס לא ניתן לבת במתנה בחייו של האב, שכן לא ניתן להוריש נכס שכבר הוענק. הם הוסיפו כי התנהגות התובעים מעידה על כך שהם ידעו והבינו שהזכויות בנכס לא ניתנו לבת במתנה, שאחרת לא נהיר מדוע הבת הייתה צריכה להקליט את האב ו/או מדוע העידה, שאלמלא הריב שנתגלע בינה ובין הידועה בציבור שהוביל לעריכת הסכם הממון - היא לא הייתה מגישה את התביעה כלל.
  5. הנתבעים הוסיפו וטענו כי הוכח שהתובעים היו אך ורק עובדים שכירים בחברה ומתוקף עבודתם, הפעילו את המרפאה - החברה קבעה את שכרם, כאשר גרסת הבת כי התובעים קבעו את שכרם לא הוכחה; החברה שילמה את הזכויות הסוציאליות של התובעים; כל הוצאות המרפאה והציוד נרכש ע"י החברה ולא ע"י התובעים; וכיוב'. לעמדת הנתבעים, כשם שמוכר בחנות בגדים, בכיר ככל שיהיה, לא הופך לבעלים של החנות - כך גם העובדה כי האב נתן לבת יד חופשית בניהול המרפאה, לא הופכת אותה לבעלת הנכס והציוד שנרכשו ע"י החברה.
  6. הנתבעים הוסיפו כי התובעים שינו באופן דרסטי את גרסתם, עת טענו בכתב התביעה המקורי כי עסקינן בהתחייבות לתת מתנה ואילו בכתב התביעה המתוקן טענו כי מדובר במתנה שהושלמה, באופן המלמד, לשיטת הנתבעים, על היעדר מהימנות. הנתבעים גרסו כי אופן רישום הזכויות לא מהווה הסבר מניח את הדעת לשינוי הטענות העובדתיות העומדות בבסיס כתבי התביעה שהוגשו.
  7. אשר לסעד ההצהרתי המבוקש בעניין הציוד, נטען, כי החברה רכשה במימונה המלא את כלל הציוד היקר הקיים במרפאה, לרבות מכשירי אולטרסאונד, מיטות טיפול לבעלי החיים, ומזגנים, ולא מדובר בציוד שהוענק לתובעים במתנה. התובעים עצמם הודו בכתב התביעה כי הציוד מומן באמצעות החברה, ועל כן יש לדחות את דרישת התובעים להצהיר עליהם כבעלי הציוד והמיטלטלין.  לשיטת הנתבעים, המוניטין של התובעים הוא אישי והם רשאים להמשיכו בכל מקום אחר, ללא זיקה לנכס או לציוד של החברה.
  8. לעמדת הנתבעים, האב לא יכול היה להעניק במתנה לבת את הזכויות בנכס, שכן הזכויות אינן שייכות רק לו אלא גם לידועה בציבור - האב והידועה בציבור חיו כבני זוג משנת 1995; החברה הוקמה בשנת 2000; והזכויות בנכס נרכשו בשנת 2004, כך שלידועה בציבור מחצית הזכויות בו, כפי שאף עולה מהסכם הממון שנערך בין האב ובין הידועה בציבור בשנת 2024.
  9. אשר לטענת התובעים כי ניתנה להם רשות שימוש בלתי הדירה לצמיתות בנכס, לעמדת הנתבעים, לפי הפסיקה, רישיון בלתי הדיר הניתן ללא תמורה יינתן במשורה ובמקרים חריגים בלבד. בענייננו, טענו הנתבעים כי, לא נטען וממילא גם לא הוכח, שהרשות אינה ניתנת לביטול "כהרף עין", כאשר נטל ההוכחה הרובץ לפתחם של התובעים בעניין זה הוא מוגבר, אך לא הורם.
  • דיון והכרעה
    • ד.1. תמצית סיפור המעשה - כעולה מהראיות אשר הונחו לפני בית המשפט
  1. לפני למעלה מ-20 שנים, עת סיימה הבת את לימודי הווטרינריה, ביקש האב לפתוח עבורה מרפאה ווטרינרית, על מנת שהבת תוכל להתפתח באופן עצמאי במקצוע זה, תוך שהוא מבטיח לה (לדבריו), כי לאחר אריכות ימיו ושנותיו, תהיה ה"מרפאה" בבעלותה. זאת, מבלי שהצדדים הגדירו בכתב מהו תוכן המונח "מרפאה" ומה בדיוק כוללת ההבטחה שניתנה.  בהמשך, הצטרף לבת גם בן זוגה, התובע 2, ושניהם יחד ניהלו, פיתחו והשקיעו משאבים אישיים ניכרים במרפאה הווטרינרית, עד שהפכו אותה לעסק משגשג, רווחי ובעל מוניטין.

הצדדים הסכימו כי פעילות המרפאה תנוהל באמצעות החברה, שבבעלות האב, באופן המלמד על מערכת יחסים של אמון, קרבה, ודאגה הדדית בין האב ובין הבת.  בהתאם להסכמות, החברה רכשה את הזכויות בנכס בשנת 2004 לצורך הפעלת המרפאה; במשך השנים התובעים העניקו שירותים ווטרינרים, וכלל ההכנסות שהתקבלו מעבודתם הופקדו בחשבון החברה, והיוו, למצער, את עיקר הכנסותיה (עדות מנהלת החשבונות של החברה, עמ' 5, ש' 22-24).  לצד זאת, גם כל הוצאות פעילות המרפאה שולמו ע"י החברה - לרבות שכרם של התובעים וזכויותיהם הסוציאליות; החברה היא שמימנה את רכישת הציוד הקבוע והמתכלה הדרוש לצורך הפעלת המרפאה; החברה היא שהעסיקה עובדים נוספים במרפאה ושילמה את שכרם; החברה שילמה את כל התשלומים הנוספים הכרוכים אחר הפעלת המרפאה מהנכס, לרבות תשלומי ארנונה ומיסים; החברה הגישה במשך כל השנים דיווחים לרשויות, הן בגין ההוצאות הנ"ל והן בגין ההכנסות שהתקבלו מהפעלת המרפאה כאמור.

1
2...6עמוד הבא
Skip to content