אשר למעמד התובעים בחברה - התובעים היו במעמד של עובדים שכירים בחברה, כאשר הם ניהלו בפועל את פעילות המרפאה, לרבות קביעת שעות ומתכונת הפעילות; קבלת החלטה על ההוצאות הדרושות לצורך הפעלתה; גיוס עובדים בהתאם לצורכיהם; וכיוב'. הבת החזיקה בידה כרטיס אשראי ופנקס צ'קים של החברה, לצורך ביצוע תשלומים שוטפים של המרפאה, וכאשר היה מדובר בהוצאות גדולות של המרפאה, היא התייעצה עם האב לפני ביצוע התשלום (עדות הבת, עמ' 34, ש' 19-22). התובעים אף קיבלו לידם דו"חות רווח - הפסד של החברה לפני כשלוש שנים, כאשר עלתה טענה שהמרפאה אינה רווחית. כל אלה מעידים על כך שאף אם, בהיבט הפורמלי, החברה שילמה את שכרם של התובעים, הרי שבהיבט המהותי התובעים אכן השתמשו בחברה כפלטפורמה עסקית לניהול המרפאה הווטרינרית, שהם הפעילו וניהלו. יצוין, כי הנתבעים לא חלקו על כך שהתובעים רשאים להפסיק לנהל את פעילות המרפאה באמצעות החברה, ומשכך מחקו התובעים את הסעד שהתבקש בעניין זה.
דומה, כי הפלטפורמה העסקית לניהול המרפאה באמצעות החברה היטיבה עם שני הצדדים - מחד גיסא, התובעים נהנו מיציבות בשכרם, ולא נדרשו לשאת בסיכונים ולהתעסק בבירוקרטיה, הנלווים לניהול עסק פרטי. מאידך גיסא, האב, שהיה הבעלים היחיד של החברה, משך מעת לעת משכורות כעובד החברה, ו/או רווחים (דיבידנד) לפי שיקול דעתו הבלעדי, בסכומים של עשרות אלפי שקלים בחודש (עדות מנהלת החשבונות של החברה, עמ' 4, ש' 26-30). זאת ועוד, מהראיות עולה כי בשנים האחרונות האב הסתמך באופן ממשי על הכנסותיו מפעילות המרפאה - כך, מתמליל שיחה שנערכה בין האב ובין הבת בשנת 2023 האב מבקש (שלא לומר מתחנן) מהבת שהוא יוסיף למשוך משכורות מהכנסות המרפאה, תוך שהוא אומר במפורש כי זה מקור הפרנסה העיקרי שלו (ת/3 למוצגי התובעים).
ואולם, בשנת 2023 נתגלעה מחלוקת בין הבת ובין הידועה בציבור, אשר הובילה להליך המשפטי שלפני. הידועה בציבור העירה לבת בעניין ימי העבודה של המרפאה, מה שגרר וויכוח טעון בינה ובין הבת, שהסלים לכדי חילופי דברים קשים מצד הבת כלפי הידועה בציבור, עד כי האחרונה אסרה על הבת להגיע לבקר את האב בבית, הגם שהבת שלחה מכתב התנצלות על דבריה. מחלוקת זו הייתה המניע לעריכת הסכם הממון בין האב ובין הידועה בציבור בשנת 2024 (עדות הידועה בציבור, עמ' 47 ש' 19-21). בעקבות הסכם הממון, בו נקבע כי במועד הקרע בין האב ובין הידועה בציבור, תהא האחרונה זכאית למחצית מניות החברה - התובעים הגישו את התביעה דנן.
- לא למותר לציין, כי מהראיות שהוצגו עולה שלפני ואחרי הגשת התביעה, האב עשה מאמצים להגיע להסכמות עם הבת, כאשר הוא בחן את האפשרות לרכוש את המחצית (הנטענת) של זכויות הידועה בציבור בנכס, ולהסדיר באופן משפטי את מערכת היחסים עם הבת, כעולה מתמלילי שיחות שנערכו בין האב ובין הבת בחודש אוגוסט 2024 (ת/3 למוצגי התובעים). האב אף פנה למתווך שסייע לו בעסקה לרכישת הנכס, וביקש ממנו הערכה של שווי הנכס כיום (עדות המתווך, פרוטוקול הדיון מיום 15.2.2026, עמ' 52, ש' 36-39). למרבה הצער, מאמצים אלה לא נשאו פרי.
- בנסיבות אלה, סברתי כי יהא זה צודק וראוי לסיים את ההליך על דרך הפשרה, בין באמצעות הפניית הצדדים לגישור ובין באמצעות מתווה פשרה שהוצע על ידי בית המשפט, בשלבים שונים בהליך, ברוח הניסיונות שקדמו להליך המשפטי. לא למותר לציין, כי התובעים הביעו באופן עקבי נכונות לפשרה, ואולם הנתבעים לא הסכימו לפנות לגישור ו/או להסדר פשרה מכל סוג שהוא. בשים לב לניסיונות של האב עצמו לגבש הסכם סמוך לפני תחילת ההליך המשפטי, לא מחוורת התנגדות הנתבעים לנסות ולהידבר לצורך גיבוש פשרה. קשה להשתחרר מהרושם כי העובדה שהאב לא התייצב (ברשות) למרבית הדיונים בבית המשפט (בשל מצבו האישי המורכב) היוותה חסם של ממש בקידום פשרה בין הצדדים. מכל מקום, בנסיבות אלה, אין אפוא מנוס מהכרעה בתביעה לגופה של עניין.
- לאחר בחינת טיעוני הצדדים על נספחיהם, ושמיעת הראיות - הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. לא שוכנעתי כי הזכויות האובליגטוריות בנכס המקרקעין הוענקו לבת במתנה בשנת 2004, בעצם הקמת המרפאה בנכס והשימוש בנכס ע"י התובעים לאורך השנים, כאשר לא עלה בידי התובעים להרים את הנטל להוכיח כי הנכס הוקנה להם במתנה גמורה שהושלמה רק מעצם הפעלת המרפאה מהנכס, ו/או כי זו הייתה כוונת האב במועד רכישת הזכויות בנכס בשנת 2004. כך גם בכל הנוגע לציוד המשמש את המרפאה, ולרכבים שבבעלות החברה - לא מצאתי כי די בעצם שימוש התובעים בהם לצורך הפעלת המרפאה, כדי לקבוע שהם הוענקו ע"י האב במתנה שהושלמה. לעומת זאת, אשר לטענה בדבר זכות שימוש בלתי הדירה בנכס - מצאתי כי הוכח שהאב, באמצעות החברה, העניק לבת זכות שימוש בלתי הדירה בנכס, כאשר בראי עקרון תום הלב ומשיקולי צדק, יש לקבוע כי החברה רשאית לבטל את הרשות כפוף לפיצוי התובעים, אשר יקבע לאחר שיוגשו עיקרי טיעון מטעם הצדדים בנדון.
- ד.2. השאלות הדרושות להכרעה
- לאורך ההליך כולו טענו הצדדים בערבוביה ובחוסר בהירות מסוים אשר לתוכן המשפטי של המונח "מרפאה ווטרינרית" והזכויות של מי מהצדדים בה. משכך, בטרם אפנה להגדיר את השאלות שבמחלוקות, מצאתי להבהיר את תוכן המונח "מרפאה ווטרינרית" או "מרפאה" תוך חידוד ההבחנה המשפטית בין ההיבטים השונים הכלולים במונח "מרפאה ווטרינרית" מושא המחלוקת. היבט אחד נוגע לנכס המקרקעין בו פועלת המרפאה, הוא הנכס כפי שהוגדר לעיל העומד בלב המחלוקת בהליך דנן. לטענת התובעים, הזכויות האובליגטוריות בנכס הוענקו לבת במתנה ע"י האב, באמצעות החברה שבבעלותו. היבט שני הטמון במונח "מרפאה ווטרינרית" נוגע לציוד ולתכולת המרפאה, לרבות מיטות הטיפול בבעלי חיים, מכשור המשמש את התובעים בעבודתם (למשל מכשיר אולטרסאונד לבע"ח), תרופות במרפאה וציוד רפואי נוסף. ציוד זה נרכש ע"י החברה, ולטענת התובעים ניתן להם במתנה גמורה ע"י האב, באמצעות החברה, במועד בו נרכש. היבט שלישי ענייננו בפלטפורמה העסקית המשמשת להפעלת המרפאה ולניהול הכנסותיה והוצאותיה, לרבות תיק הלקוחות והמוניטין. כאמור לעיל, אין מחלוקת כי ממועד הקמתה של המרפאה, בשנת 2004, האב והבת הסכימו כי המרפאה הווטרינרית, תופעל באמצעות החברה. כך גם אין מחלוקת כי התובעים רשאים להפסיק את ניהול המרפאה באמצעות החברה. בהתאם, התובעים זנחו את הסעד ההצהרתי שהתבקש בעניין זה (פרוטוקול הדיון מיום 22.12.2025 והחלטת בית המשפט מיום זה). לא למותר לציין, כי הנתבעים הודו כי המוניטין של המרפאה שייך לתובעים, וכי הם יכולים להמשיך את פעילות המרפאה במקום אחר (פרוטוקול הדיון מיום 15.1.2025, עמ' 3, ש' 18). בנסיבות אלה, אינני נדרשת להכריע בשאלת מעמדם הפורמלי ו/או המהותי של התובעים בחברה, הגם שהצדדים הרחיבו שלא לצורך בסוגיה זו.
- אם כן, המחלוקת העיקרית בהליך דנן כרוכה אחר השאלה האם הזכויות בנכס ובציוד המשמש את המרפאה הוקנו לתובעים במתנה על ידי האב, באמצעות החברה. שאלה נוספת שיש לדון בה היא האם הוכח כי לתובעים הוקנה רישיון שימוש בלתי הדיר לצמיתות וללא תמורה בנכס. להלן אדון בשאלות אלה לפי סדרן.
- ד.3. האם הזכויות האובליגטוריות בנכס והציוד במרפאה הוקנו לבת במתנה שהושלמה?
- לפי סעיף 1(א) לחוק המתנה "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה" כאשר "דבר המתנה" יכול שיהיה מקרקעין, מיטלטלין, ו/או זכויות (סעיף 1(ב) לחוק המתנה). כידוע, בחוזה מתנה, כבכל חוזה, נדרש כי יתקיים מפגש רצונות בין נותן המתנה ובין מקבל המתנה - המתנה משתכללת בהתקיים שני היסודות ההכרחיים לקיומו של חוזה, היינו, גמירות דעת ומסוימות (ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, לו(4) 057 (1982)). אף על פי שאומד דעת הצדדים נבחן הן ביחס למקבל המתנה הן ביחס לנותן המתנה, בדיקת אומד דעתו של נותן המתנה קפדנית יותר, משום שמקבל המתנה אינו נותן תמורה, ואינטרס ההסתמכות שלו פוחת לעומת הצורך להגן על רצונו החופשי והמודע של הנותן. בהתאם לדין, הבחינה של אומד דעת הצדדים היא בחינה אובייקטיבית חיצונית, הנלמדת מכלול הנסיבות, לרבות תוכן המסמך, התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת ההסכם ולאחריה (ע"א 3354/18 פלונית נ' פלונית (פורסם במאגרים, 23.3.2020); ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח בראשי ז"ל, נב(2) 582 (1998)).
- על מנת שהמתנה תסתיים, נוסף על מפגש הרצונות בין הצדדים, דרושה גם הקניית דבר המתנה לידי המקבל. כך, לפי סעיף 2 לחוק המתנה, עסקת המתנה מסתיימת בהקניית דבר המתנה מנותן המתנה למקבל המתנה, תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה. דרכי ההקניה קבועות בסעיף 6 לחוק המתנה, לפיו "הבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה בדבר ברשות המקבל - בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין זה". בחוק המתנה קבועות אפוא שלוש דרכים ליצירת מתנה מוגמרת: (1) מסירת הנכס; (2) מסירת מסמך המזכה את המקבל בקבלת הנכס; (3) הודעה מאת נותן המתנה למקבלה מקום שבו דבר המתנה מצוי ברשות המקבל. ואולם, מקום בו הדין קובע דרכי הקנייה מיוחדות, המתנה תושלם בהתקיים הדין הספציפי הרלוונטי. כך לדוגמא, בכל הנוגע להקניית נכס מקרקעין, חל הדין הספציפי הקבוע בסעיף 7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ולפיו עסקה במקרקעין טעונה רישום. בהתאם, מקום בו 'דבר המתנה' הוא זכות במקרקעין, והרישום על שם המקבל טרם הושלם, ייחשב הסכם המתנה כ"התחייבות לתת מתנה", המותנית בכתב, בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק המתנה.
- בהמשך לאמור, ובהקשר למחלוקת מושא ההליך שלפני, יובא עוד, כי בפסיקה מוכרת ההבחנה בין זכות אובליגטורית בנכס מקרקעין ובין זכות במקרקעין. בע"א 1284/92 רתם נ' רתם, מט(5) 257 (1996) נקבע כי אפיונה של הזכות בהתאם לאחת משתי הקטגוריות הללו משליכה על סיווגה של העסקה - היינו, אם עסקינן בזכויות אובליגטוריות בנכס מקרקעין, אזי די בהקניית הזכויות למקבל המתנה, בהתאם לאחת הדרכים הקבועות בסעיף 6 לחוק המתנה, כדי לקבוע שהמתנה הושלמה. לעומת זאת, אם עסקינן בהעברת זכות במקרקעין, אזי, כל עוד לא הושלם הרישום, יסווג ההסכם כהתחייבות לתת מתנה. לא למותר לציין, כי בפסיקה מאוחרת נקבע, שאין די בסיווגה של הזכות כזכות במקרקעין או כזכות אובליגטורית ביחס למקרקעין, ויש לבחון את כוונת הצדדים - כלומר, האם הייתה כוונה להמחות את הזכויות האובליגטוריות שבידי בעל הזכות לאלתר, שאז דבר המתנה הוא זכויות אובליגטוריות ביחס למקרקעין, ומדובר במתנה שהושלמה; או שמא בעל הזכות התכוון להתחייב להעניק את הזכות שבידו במועד מאוחר יותר, שאז מדובר בהתחייבות לתת מתנה (ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385 (2003); ע"א 6439/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' פרח, פ"ד נח(2) 106,118 (2003); ע"א 4593/09 סעיד נ' יורשי המנוח סעיד ז"ל (פורסם במאגרים 15.11.2011); ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון (פורסם במאגרים, 05.05.2016)). בהתאם למסגרת הנורמטיבית שהונחה לעיל, אבחן את טענות התובעים לפיה הזכויות האובליגטוריות בנכס ממנו פועלת המרפאה וכי הציוד המשמש את המרפאה - הוקנו במתנה שהושלמה לתובעים ע"י האב, באמצעות החברה.
- הזכויות בנכס - אין מחלוקת בין הצדדים כי החברה רכשה בשנת 2004 את הזכויות האובליגטוריות בנכס ממנו פועלת המרפאה, בהתאם להסכם הרכישה (ת/2 למוצגי התובעים). לפי הסכם הרכישה הנ"ל, החברה חתמה על חוזה חכירה במנהל מקרקעי ישראל (כיום רמ"י), כאשר הוצהר בהסכם כי שולמו דמי חכירה מהוונים עד ליום 21.3.2042 (סעיף 3.2 להסכם הרכישה). יוער, כי, למרות שלפי הסכם הרכישה הזכויות החוזיות בנכס אמורות היו להירשם ברמ"י על שם החברה, התובעים לא הציגו אישור זכויות עדכני מרשות מקרקעי ישראל, והסתפקו בהגשת נסח רישום מעודכן מלשכת רישום המקרקעין לחודש פברואר 2025, ממנו עולה, כאמור, כי המדובר במקרקעין שהינם בבעלות מדינת ישראל.
- כאמור לעיל, בכתב התביעה המתוקן, התובעים זנחו את טענתם כפי שהופיעה בכתב התביעה המקורי, לפיה עסקינן בהתחייבות לתת מתנת מקרקעין, וטענו כי הזכויות האובליגטוריות שרכש האב (באמצעות החברה) בנכס בשנת 2004 הוענקו לבת במתנה גמורה, כאשר הקניית המתנה הושלמה בעצם מסירת החזקה בנכס לידי הבת בשנת 2004, לצורך הפעלת המרפאה. הנתבעים טענו מנגד, באופן עקבי, כי לא מדובר במתנה שהושלמה ו/או בהתחייבות לתת מתנה, שכן כל מה שניתן לתובעים הוא מקום עבודה בתנאים נוחים וטובים מהמקובל, בשל מערכת היחסים המשפחתית בין האב ובין הבת ורצונו של האב להקנות לבת מקום עבודה קבוע ויציב. הגם שאין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי כל מערכת היחסים בין הצדדים מתמצית ביחסי "עובד-מעביד", וסבורתני כי מדובר בהצגה פשטנית ואף חסרת תום לב של ההסכמות שגובשו בין הצדדים ועל פיהם הם התנהלו - לא מצאתי כי עלה בידי התובעים להוכיח את טענתם כי הזכויות בנכס אכן הוקנו להם במתנה גמורה עוד בשנת 2004. משכך, יש לדחות את טענת התובעים בעניין זה. להלן אנמק טעמיי לקביעה זו.
- היעדר גמירות דעת האב - לא עלה בידי הבת להוכיח כי האב גמר אומר להעניק לה את הזכויות שרכש בנכס, באמצעות החברה, בשנת 2004. האב אמנם אישר בעדותו כי הוא קנה את המרפאה עבור הבת, באומרו "קניתי את זה בשבילה כדי שיהיה לה מקום עבודה נורמלי" (עדות האב, פרו' מיום 15.2.2026, עמ' 64, שורות 8-18). ובהמשך, "אני אמרתי חד משמעית שרכשתי את המרפאה שמ' תוכל להתפרנס מזה", וכן, "אני קניתי את המרפאה בשביל לתת לה פרנסה נקודה" (עדות האב, פרו' מיום 15.2.2026, עמ' 96 שורה 34 ועד עמ' 97 , שורות 10,25).
- 00דברי האב האמורים מתיישבים עם עדותם של העדים מטעם התובעים - אחות האב, דודתה של הבת, אישרה בעדותה שהאב היה גאה מאוד בבת, וכי עם סיום לימודיה הוא החליט שהוא רוצה לפתוח לבת מרפאה, כאשר היא (הדודה) סייעה לאב בבחירת מקום המרפאה דווקא בעיר א', ובמילותיה "אני לא יודעת שהוא לא רשם מראש, הוא אמר שהוא קונה למ' את המרפאה. את לא מבינה איזה גאווה היה לב'. ב' היה סוכן ביטוח, היה אחר כך... לא היה לו שום הצלחות אישיות שלו, ההצלחה שלו הייתה כל הזמן מ', הבת שלי וטרינרית, הבת שלי קניתי לה מרפאה, הבת שלי ... את לא מבינה איזה גאווה זה היה בשבילו כי זאת בת מאומצת שלו עם הבת השנייה הוא אכל חרא כל חייו, ומ' היא זאת שהצילה אותי היא הייתה מעריצה את האדם, לא רק היא , כולנו. (עדות אחות האב (עמ' 60 שורות 8-1. ור' גם בעמ' 61 שורות 34-36; עמ' 57, ש' 29-35). דברים דומים העידו חברתה הקרובה של הבת, וסוכן הביטוח, בנו של שותפו של האב, שנכחו בטקס פתיחת המרפאה.
- 0ברם, בשים לב להתנהלות הצדדים במשך 20 השנה שחלפו ממועד פתיחת המרפאה ועד לפרוץ הסכסוך, אינני סבורה כי די בהצהרות האב במעמד החגיגי של פתיחת המרפאה כדי להוכיח את אומד דעתו להקנות לבת במתנה שהושלמה את הזכויות בנכס, ההפך הוא הנכון, שעה שלאורך כל השנים האב שמר בידיו את השליטה, לכל הפחות המשפטית, בזכויות בנכס.
- כך, רכישת הזכויות בנכס מלכתחילה ע"י החברה מלמדת על אומד דעתו של האב בשנת 2004 לשמר בידי החברה שבבעלותו את השליטה בזכויות שנרכשו בנכס. לא נטען, וממילא גם לא הוכח, כי הייתה מניעה כלשהי להתקשרות ישירה של הבת בהסכם הרכישה ישירות מול מוכרת הזכויות תוך הסתייעות באב לצורך מימון הרכישה. עובדה זו מעידה לדידי על אומד דעתו של האב בזמן אמת, שלא להעניק את הזכויות בנכס במתנה גמורה לבת. מסקנה זו מתחזקת נוכח דברי הבת עצמה בעדותה, שהעידה במילותיה כי האב "לא בנאדם שממהר לעשות דברים. במיוחד לא לתת" (עדות הבת, עמ' 21, ש' 12). זאת ועוד, הוכח כי כוונתו הראשונית של האב הייתה לשכור נכס לטובת הקמת המרפאה, אך רק לאחר שהתברר כי בעל הנכס לא מסכים שייערך בו שיפוץ - רכש האב באמצעות החברה את הזכויות בנכס, כפי שאישרה הבת בעדותה (עדות האב, עמ' 83, ש' 3-8; עדות הבת, עמ' 30, ש', 30). סבורתני כי עובדת רכישת הזכויות בנכס מלכתחילה על ידי החברה ולא ע"י הבת (באמצעות מימון העסקה ממקורותיו של האב); דבריה של הבת עצמה, שהעידה על האב כעל אדם שלא ממהר לתת; כמו גם כוונתו הראשונית של האב שלא לקנות את הנכס אלא רק לשכור אותו - מעידים על אומד דעתו של האב שלא להקנות לבת במתנה את הזכויות בנכס במועד רכישתן.
- אשר למקורות המימון של הנכס, הבת טענה, על יסוד הצהרות האב בצוואת 2021 (בפרט, סעיפים 25-26 לצוואת 2021), כי מקורות המימון של הנכס היו מכספי מכירת פנטהאוז משותף לאב ולאמה המנוחה ז"ל. ואולם, לא נטען, וממילא גם לא הוכח, שאכן מדובר בכספים שלבת הייתה זכות כלשהי לקבלם. יוער, כי האב השיב בחקירתו הנגדית בסוגיית מקורות המימון באופן מבולבל ולא עקבי, כאשר טען, מחד, כי הנכס נרכש מכספים שהיו ברשותו בחברה (עדות האב, עמ' 77, ש' 15-19; עמ' 78, ש' 15), ומאידך, טען, כי הוא לקח משכנתא לצורך רכישת הנכס; שאל את עורכת דינו בעניין תוך כדי החקירה; ואף ביקש לצאת - תוך כדי עדותו - לשאול את הידועה בציבור אם הוא לקח משכנתא לצורך רכישת הנכס, אם לאו (עדות האב, עמ' 79, ש' 22). בנסיבות אלה, אף לו אניח כי הנכס נרכש מכספים שהיו בבעלות האב, שאינם משותפים לו ולידועה בציבור - אינני סבורה כי יש בכך כדי להוכיח את כוונת האב להעניק לבת את הנכס במתנה, בפרט, כאמור, שלא הוכח כי לבת הייתה זכות כלשהי בכספיו של האב.
- זאת ועוד; אי רישום הזכויות על שם הבת בשנים שחלפו ממועד עריכת הסכם הרכישה מחזק את המסקנה כי האב לא התכוון לתת לבת את הזכויות האובליגטוריות בנכס במתנה במועד רכישתן. מצופה היה כי לו כוונת האב הייתה להעניק לבת את הזכויות האובליגטוריות בנכס במתנה, הוא היה פועל לרישום הזכויות ברמ"י ע"ש הבת, לרבות באמצעות משלוח הודעה למוכרת על המחאת הזכויות (לפי סעיף 10 להסכם הרכישה). העובדה כי האב לא פעל באחת הדרכים האמורות, מחזקת את המסקנה כי לא הייתה לו כוונה לתת במתנה את הזכויות בנכס לבת במועד רכישתן, בשנת 2004.
- צוואת 2021, בה ציווה האב את מניות החברה לבת, וכן השיחה המצולמת שנערכה בין האב ובין הבת בשנת 2023 - בה אישר האב את כוונותיו להעביר לבת את מניות החברה רק לאחר אריכות ימיו - מחזקות את המסקנה כי האב לא התכוון להעניק לבת את הזכויות בנכס במועד רכישתן. האב אמר במפורש בשיחה המצולמת בשנת 2023, אותה תיעדה הבת, כי הוא ערך צוואה מסודרת, בגדרה הוא חילק את נכסיו לשני חלקים - את *** (היינו החברה) הוא הוריש לבת, ואילו את ההון הנוסף שבבעלותו הוא חילק בין הידועה בציבור ובין בתו הנוספת וילדיה. האב גילה דעתו באותה שיחה כי זה היה רצונו, וכי הצוואה נערכה אחרי חשיבה מעמיקה, ולדבריו, ע"י "עורך דין רציני מאוד" (עמ' 50-52 למוצגי התובעים). עצם העובדה שהאב כלל בצוואתו את הנכס (באמצעות החברה שהינה בעלת הזכויות בו) וראה בו נכס השייך לו, אשר נכלל בגדרי נכסיו אשר יוענקו לבת רק לאחר אריכות ימיו ושנותיו, ולא ציין שמדובר בנכס שנרכש ושייך מעת רכישתו לבת, שוללת, מניה וביה, את טענת הבת בדבר הענקת הזכויות בנכס עוד בשנת 2004.
- בדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 15.1.2025 נשאל האב על ידי בית המשפט האם הוא העניק את הנכס במתנה לבת, ובתשובה, מסר דברים אלה:
"אני נמצא בבית המשפט, אני נמצא כאן במעשה טיפשי לגמרי. היא טוענת שאני נתתי לה מתנה. מעולם לא אמרתי לה שאני נותן לה את זה במתנה, מעולם לא אמרתי את זה. היה בינינו דין ודברים, היא באה ברעיון שאולי נעביר לה את הנכס, ואני שקלתי את זה. דיברנו, והכל באולי. אולי לא, אבל מהר מאוד נפל לי האסימון ואני אמרתי לעצמי, מכמה סיבות טובות שלא לעשות את העסקה בשום אופן, כל עוד אני בחיים. אני מתפרנס מזה, אין לי פרנסה היום. בית השקעות שלי לא מתפקד כבר שנתיים. אני מנסה להרים אותו עכשיו, זו ההכנסה שלי עכשיו מהמרפאה. אם אני נותן לה בחיים, למה שאני לא אתן לבת השנייה בחיים. הבת השנייה היא במצב נחות מהתובעת. זה לא בא בחשבון, כי אני עשיתי צוואה. אחרי מותי, אני מחלק את הנכס, אין לי בעיה עם זה. כל עוד שאני חי, זה לא בא בחשבון" (פרוטוקול הדיון מיום 15.1.2025, עמ' 4, ש' 6-15).
- בהמשך דבריו, אישר האב כי אמר לבת ש"יום אחד" הנכס יהיה שלה, אך הוסיף ואמר כי כל עוד הוא חי, הוא לא התכוון לחלק את הנכס, משום שזה מקור הפרנסה שלו (פרוטוקול הדיון מיום 15.1.2025, עמ' 4, שורות 24-25). יתרה מכך, מדבריו אלה של האב עולה שפניית הבת אליו להעביר לה את הזכויות בנכס נעשתה סמוך לפני הגשת התביעה והוא סירב לכך - וגם בכך יש לחזק את הקביעה שהזכויות לא הוענקו לבת כבר מעת רכישתן.
- גרסה זו של האב מתיישבת עם תמלילי השיחה שהגישו התובעים, אשר נערכו בשנת 2023 ובשנת 2024, לאחר שהתגלעה מחלוקת בין הבת ובין הידועה בציבור. תיעודי השיחות הנ"ל מעלים כי האב אמר לבת שהוא מנסה לרכוש את חלקה של הידועה בציבור בנכס, על מנת שבעתיד, לאחר אריכות ימיו, יוכל האב להעביר לבת את מלוא הזכויות בנכס. כך, האב אמר לבת בשיחה שהתקיימה ביניהם ביום 18.8.2024 כי "גם כשאני קונה את הנכס אני לא מעביר אותו אלייך. רק במותי זה עובר אלייך. יהיה לך הסכם מסודר. יהיה לך הסכם מסודר וצוואה שבמותי זה הולך אלייך הכל" (ת/3 למוצגי התובעים, עמ' 30, ש' 32. ההדגשות הוספו, ה.א.ג.).
- לא למותר לציין, כי באותה שיחה הבת אמרה לאב שהוא הבטיח לה את הזכויות בנכס, באומרה "הכל שלי. זה מה שהבטחת לי... הבטחת לי את המרפאה" (ת/3 למוצגי התובעים, עמ' 27, עמ' 32, ההדגשות הוספו, ה.א.ג). בחירת המילים של הבת, המבטאת ציפייה עתידית (הבטחה) לפעולה מסוימת, מלמדת על כך שהבת ידעה שהמתנה לא ניתנה לה בפועל, בניגוד לטענתה בהליך שלפני. יוער, כי תמוהה בעיני טענת הבת כי היא לא הייתה מודעת לאורך השנים לאופן רישום הזכויות בנכס (סעיף 12 לסיכומים). כאמור, הבת ניהלה כל השנים את המרפאה באמצעות החברה, ומעולם היא לא נשאה במישרין בהתחייבויות כלשהן, לרבות תשלומי ארנונה ו/או מיסים, בקשר עם הנכס. ברי גם שהבת ידעה שהיא כלל לא חתמה על הסכם רכישת הזכויות, ואף מטעם זה טענתה נחזית כמיתממת. בנסיבות אלה, קשה לקבל את טענת הבת בעדותה כי היא לא ידעה כל השנים אודות מצבו הרישומי של הנכס.
- בהקשר זה מצאתי להוסיף כי, אכן, כטענת הנתבעים, יש קושי בטענות העובדתיות הסותרות שהעלו התובעים בכתב התביעה המקורי, בו נטען כי האב התחייב לתת במתנה לבת את הזכויות בנכס, לעומת כתב התביעה המתוקן, בו נטען כי הזכויות האובליגטוריות בנכס ניתנו במתנה שהושלמה לבת. התובעים הטעימו כי השינוי נבע מאי ידיעת העובדות לאשורן במועד הגשת התביעה המקורית שכן הסכם הרכישה לא היה בידם, והוא צורף רק לכתב ההגנה. ברם, לא מצאתי כי די בהסבר זה כדי ליישב את הסתירה בין הטענות העובדתיות כמפורט לעיל. לא מחוור מדוע היה בהסכם הרכישה כדי לשנות באופן מהותי את הטענות העובדתיות שהועלו, באופן שהתובעים שינו את המסד העובדתי העומד בבסיס התביעה, מטענה להתחייבות לתת מתנה, לטענה למתנה שהושלמה. סבורתני כי הדברים מתיישבים דווקא עם הקביעה כי האב התכוון להקנות לבת את הזכויות בנכס (באמצעות החברה) רק לאחר אריכות ימיו, וכי זו הייתה ההסכמה האותנטית בין הצדדים, כפי שהייתה ידועה גם לתובעים עצמם. האמור נתמך אפוא גם בדבריה של הבת עצמה בשיחה עם האב בחודש אוגוסט 2024, סמוך לאחר הגשת התביעה, כמפורט לעיל.
- לסיכום האמור עד כה, לא הוכח כי אומד דעתו של האב היה להעניק לבת במתנה את הזכויות האובליגטוריות בנכס במועד רכישתן בשנת 2004, כעולה מהאינדיקציות השונות אשר פורטו לעיל, ההפך הוא הנכון, שכן הוכח כי כוונת האב ורצונו היה להעניק לבת את הזכויות בנכס רק לאחר אריכות ימיו ושנותיו, במסגרת צוואתו. עוד עולה, כי הבת ידעה שזו הייתה הבטחת האב כלפיה, באופן שאינו מתיישב עם טענתה כי מדובר במתנה שהושלמה. בנסיבות בהן לא הוכחה גמירות דעת האב ליתן את הזכויות האובליגטוריות בנכס במתנה לבת - לא ניתן לקבוע כי השתכלל חוזה מתנה בין הצדדים.
- הגם שדי היה באמור כדי לדחות את טענת הבת כי הזכויות האובליגטוריות בנכס הוקנו לה במתנה, ולמען שלמות הדיון, אדרש לטענת התובעים כי הזכויות האובליגטוריות בנכס הוקנו במתנה גמורה שהושלמה לידי התובעים, בעצם מסירת החזקה בנכס לידיהם לצורך הפעלת המרפאה. כמובא בפרק הצגת המסגרת הנורמטיבית לעיל, דרכי ההקניה קבועות בסעיף 6 לחוק המתנה. בענייננו, אין מחלוקת כי 'דבר המתנה' הוא זכויות אובליגטוריות ביחס לנכס מקרקעין, אך לא מצאתי כי די בעצם השימוש שעשו התובעים בנכס לצורך הפעלת המרפאה הווטרינרית, כדי לקבוע כי הזכויות האובליגטוריות בנכס הוקנו במתנה גמורה לידי הבת.
- ראשית, לו אכן היו הזכויות מוקנות לבת במתנה בדרך של המחאת זכויות, אזי לפי סעיף 10 להסכם הרכישה, היה על החברה להודיע על העברת הזכויות למוכרת, וכן היה על הבת לחתום על מסמך לפיו היא מקבלת על עצמה את כל התחייבויות החברה לפי הסכם המכר. כך גם נדרש היה לרשום את הבת כבעלת הזכויות ברמ"י. ואולם, העובדה כי לא בוצעה העברה בפועל של הזכויות האובליגטוריות בנכס, וממילא לא הוגש דיווח, הודעה, או בקשה להמחות את הזכויות מהחברה לבת - מחלישים את טענת התובעים כי הזכויות האובליגטוריות בנכס הוקנו לבת במתנה גמורה שהושלמה. ההפך הוא הנכון, שעה שהותרת הזכויות האובליגטוריות על שם החברה במשך השנים מעידה על כך שהאב שימר כל השנים את השליטה בנכס בידיו, באמצעות החברה, כפי רצונו וכוונתו מלכתחילה.
- לא למותר לציין, כי בכל פסקי הדין אליהם הפנו התובעים נערך מסמך כלשהו בכתב שעשוי להעיד על העברת הזכויות האובליגטוריות לידי מקבל המתנה: בע"א 1284/92 אריה רתם נ' מנחם רתם, מט(5) 257 (1996) הוגשו דיווחים למס שבח ע"י בעל הזכות; בע"א 6439/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' פרח, פ"ד נח(2) 106,118 (2003) נערך הסכם מתנה בכתב; בע"א 4593/09 מג'יד יוסף סעיד נ' יורשי המנוח איוב מהנא סעיד ז"ל (פורסם במאגרים, 15.11.2011) ערך המנוח תצהירי מתנה (וממילא, נקבע כי בנסיבות העניין מדובר בהתחייבות לתת מתנה); בע"א 879/14 עמוס נחשון נ' יהודה נחשון (פורסם במאגרים, 05.05.2016) נערך הסכם ביחס לזכויות במקרקעין שרישומן לא הושלם. ברם, בנסיבות המקרה דנן כאמור לא נערכו תצהירי מתנה; לא דווח למוכרת על המחאת הזכויות; לא נערכה פנייה לרשות מקרקעי ישראל לצורך רישום הזכויות על שם הבת; ולא נערך כל מסמך בכתב המעיד על הקניית הזכויות בנכס כנטען לידי הבת.
- שנית, אין די בעצם השימוש שעשו התובעים בנכס לצורך הפעלת המרפאה כדי לקבוע כי החזקה בנכס נמסרה לידם באופן מוחלט, באופן המבטא הקניית מתנה שהושלמה. אין מחלוקת כי לאורך השנים החברה נשאה בכל ההוצאות הכרוכות בבעלותה בזכויות האובליגטוריות בנכס (ככל שהיו) לרבות תשלומי הוצאות ומיסים. זאת, באופן המחזק את הקביעה כי האב התכוון לשמר את השליטה בנכס בידיו, באמצעות החברה שבבעלותו. לא נעלמה מעיני טענת הבת, כי הוצאות החברה בקשר להחזקת הנכס שולמו מהכנסות המרפאה, שהן כתוצאה מעבודת התובעים במרפאה. עם זאת, כפי שהובא לעיל, סבורתני כי התובעים נהנו גם מהיתרונות שבניהול המרפאה באמצעות החברה, חלף ניהולה במישרין על ידם כבעלי עסק עצמאי. משכך, העובדה שהתובעים עשו שימוש בנכס לצורך הפעלת המרפאה אין בה כשלעצמה כדי להעיד על הקניית הזכויות האובליגטוריות בו במתנה גמורה לתובעים.
- שלישית, אין חולק שהתובעים עשו שימוש בנכס לצורך הפעלת המרפאה מעת שהתקבלה החזקה בנכס, וכי לצורך זה נרכש הנכס מלכתחילה. היינו: אין מדובר בשינוי שהתרחש לאחר רכישת הזכויות, והיה ברור ומוסכם כי הנכס ישמש להפעלת המרפאה ע"י הבת מעת רכישתו. הענקת זכות שימוש כנ"ל אין פירושה הענקת הזכויות בנכס במתנה, ולא שוכנעתי כי כך היה במקרה שלפני.
- הנה כי כן, לא הוכח כי הזכויות האובליגטוריות בנכס הוקנו לבת באחת מדרכי ההקניה הקבועות בחוק המתנה ליצירת מתנה מוגמרת: (1) הנכס אמנם שימש לצורך הפעלת המרפאה, אך בפועל הזכויות בו לא "נמסרו" לידי הבת והן נותרו בשליטת החברה; (2) הבת לא קיבלה מסמך המזכה אותה בקבלת הזכויות, מלבד צוואת 2021, שאין מחלוקת כי האב רשאי היה לשנותה בכל עת; (3) האב לא הודיע לבת שהוא מעניק לה את הזכויות בנכס, ואין די בהצהרותיו במעמד פתיחת המרפאה, בשים לב לראיות הנוספות שהוצגו ולדברי הבת עצמה כי מדובר היה בהבטחה עתידית. ממילא, כאמור, אין די בשימוש בנכס לצורך הפעלת המרפאה כדי לקבוע כי הזכויות האובליגטוריות בנכס מצויות ברשות הבת. בהעדר גמירות דעת האב ביחס להענקת הזכויות במתנה, ומשלא ניתן לקבוע כי המתנה הוקנתה לבת בהקניה שהושלמה - מצאתי לדחות את טענת התובעים כי הזכויות האובליגטוריות בנכס הוקנו לבת במתנה שהושלמה על ידי האב.
- הציוד במרפאה - אשר לציוד המצוי במרפאה כיום והרכבים שבשימוש התובעים, שאף לגביהם טענו התובעים כי מדובר במתנה שהושלמה בעצם מסירת החזקה ברכבים ובמיטלטלין לשימוש המרפאה והפעלתה - גם טענה זו אין בידי לקבל.
ראשית, כוחן של הראיות שהוצגו לעיל - המעידות על כך שלא הוכחה גמירות דעתו של האב להעניק במתנה גמורה לבת את הזכויות בנכס לבת - יפה גם בכל הנוגע לציוד המשמש את המרפאה. הציוד נרכש במהלך השנים ע"י החברה לצורך הפעלת המרפאה, כחלק מהפלטפורמה העסקית לניהול המרפאה, שהוסכמה בין הצדדים. בנסיבות בהן, גם לשיטתם של התובעים, מדובר בציוד שנרכש מהכנסות המרפאה כתוצאה מעיסוקם של התובעים כווטרינרים, קשה לקבל את טענת התובעים כי האב התכוון לרכוש את הציוד במרפאה לידי הבת ולהעניק לה אותו במתנה שהושלמה עוד בחייו. קביעה זו מתיישבת עם צוואת 2021, בה כתב האב במפורש כי הוא מוריש לבת את מניות החברה, וכן את חשבון הבנק של החברה, הזכויות בנכס, ואת כל המיטלטלין והציוד שבקליניקה (סעיף 6.1 לצוואת 2021). ודוק, הגם שהציוד הינו בבעלות החברה כך שעל פניו, האב לא יכול היה להורישו לבת במסגרת צוואת 2021, יש באמור בצוואה כדי להוות גילוי דעת אודות רצונו של האב להעניק לבת את הנכס וכל תכולתו רק לאחר אריכות ימיו ושנותיו, ולא באופן מיידי, כפי טענת הבת.
- לא למותר לציין, כי יש קושי מסוים בטענת הבת, לפיה הציוד ניתן לה במתנה ע"י האב (באמצעות החברה), ובין גרסתה, כי הלכה למעשה כל הוצאות המרפאה, לרבות הציוד, נרכש ושולם מהכנסות המרפאה כתוצאה ממשלח ידיהם של התובעים. טענות אלה אינן דרות בכפיפה אחת, שכן המשמעות של מתן מתנה היא הענקת הנכס (ובענייננו, הציוד) ללא תמורה, ואילו מטענת הבת עולה כאילו היא זו שרכשה את הציוד (באמצעות החברה).
- שנית, התובעים לא פרטו בכתבי הטענות מהו הציוד אשר ניתן להם, לטענתם, במתנה, על ידי האב באמצעות החברה ויש לזקוף את היעדר הפירוט לחובתם. כך למשל, התובעים לא פרטו בדיוק איזה מיטלטלין ניתן להם במתנה; האם מדובר במחוברים לנכס אם לאו; מתי כל פריט נרכש ומתי הוא ניתן לתובעים במתנה (לשיטתם); מהם הרכבים שניתנו להם במתנה. בהיעדר פירוט, לא ניתן לקבוע כי מתקיים יסוד המסוימת המהווה יסוד הכרחי לקיומו של כל חוזה, לרבות חוזה מתנה.
- נוכח האמור, מצאתי כי לא עלה בידי הבת להוכיח כי התקיימו יסודות גמירות הדעת והמסוימות לצורך גיבוש המסקנה כי הציוד הוענק לבת במתנה על ידי האב באמצעות החברה, כאשר עולה ממכלול הראיות כי האב לא התכוון להקנות את הציוד לבת בימי חייו, ומכל מקום התובעים לא הציגו פירוט מסוים דיו של מיטלטלין שניתן להם במתנה, לטענתם. בנסיבות בהן נמצא כי לא הוכח כי הזכויות האובליגטוריות בנכס ו/או המיטלטלין הוענקו במתנה שהושלמה לבת - אינני נדרשת לטענת הבת בדבר "הרמת מסך" בין האב לביו החברה, לפי הוראת סעיף 6 (ב) לחוק החברות התשנ"ט- 1999.
- בשולי פרק זה, בשעה שהצדדים הרחיבו בכתבי הטענות, בעדויות, ובסיכומים בעניין נסיבות עריכת הסכם הממון בין האב ובין הידועה בציבור (שאף הייתה צד להליך עד למחיקתה בפתח שלב שמיעת הראיות), והגם שהדברים אינם נחוצים לצורך הכרעה בתביעה שלפני, מצאתי להעיר, בזהירות המתחייבת, כי על פניו, מתעוררים סימני שאלה בדבר נסיבות עריכת הסכם הממון, וחשש ליחסי תלות.
כך, לא ברור מה גרם לאב להסכים בשנת 2024, לאחר שנות זוגיות רבות, לערוך הסכם ממון, הקובע שיתוף בכל נכסיו, חרף הצהרותיו המפורשות בצוואת 2021 כי הוא והידועה בציבור חיו בהפרדה רכושית מוחלטת ביניהם, וכדלקמן: "ברצוני להבהיר בזאת כי על אף העובדה שביני לבין ו' אין הסכם ממון במהלך השנים בהם אנחנו זוג ניהלנו כל אחד את רכושו בנפרד ומבלי שהיה בינינו שיתוף" (סעיף 25 לצוואת 2021 - ת/4 למוצגי התובעים);