נוסף על כך, בדיון אישור ההסכם נכח בא כוחה של האישה אך לא ב"כ האיש (כעולה מפרוטוקול דיון אישור ההסכם - ת/6 למוצגי התובעים). בהקשר זה, הבת טענה כי האב התייעץ עם עורך הדין של חברת ההשקעות שבבעלותו ולא עם עורך דין המתמחה בדיני משפחה. בדיון קדם המשפט הראשון, כאשר בית המשפט פנה בשאלות לאב, השיב האב כי עורך הדין של האישה ערך את ההסכם, והוא נתן לעורך הדין שלו לקרוא, וכי אמרו לו ש"לפי החוק" כן מגיע לידועה בציבור 50%, ובמילותיו "בכל מקרה היה מגיע לה 50% זה לא שרציתי לתת לה או לא" (דברי האב בפרוטוקול הדיון מיום 15.1.2025, עמ' 5, ש' 1-11);
בשיחה שהתקיימה בין האב ובין הבת אחרי הגשת התביעה אמר האב לבת "לא הייתה לי ברירה". לכן אני קונה חזרה" (ת/3, עמ' 32, ההדגשה הוספה. ה.א.ג), כאשר התרשמתי כי הידועה בציבור הכחישה בעדותה באופן סתמי את טענת התובעים כי הסכם הממון נערך תחת אולטימטום, הגם שהודתה שההסכם נערך בשל כך ש"הגברת מ'[הבת] התחילה להציק" לה (עדות הידועה בציבור, עמ' 47, ש' 19). זאת, באופן המעלה תהיות, לכאורה, בדבר חופש הרצון של האב בעריכת הסכם הממון. ויוזכר, כי מאז פרוץ מגפת הקורונה מצבו האישי והרפואי של האב הדרדר, ולדבריו רק הידועה בציבור טיפלה בו ממש (דברי האב בפרוטוקול הדיון מיום 15.1.2025, עמ' 5, ש' 4-5) באופן העשוי להעיד על יחסי תלות;
לא למותר לציין, כי בחקירתו הנגדית של האב היה ניכר שהאב חלש פיזית ואולי אף מנטלית, כאשר הוא השיב לשאלות באופן מבולבל ולא קוהרנטי, תוך שהוא מרבה להזכיר את הידועה בציבור, ואף מבקש, תוך כדי העדות, לקום ולשאול אותה מה התשובה ביחס לחלק מהשאלות שנשאל (ר' למשל עדות האב, עמ' 79-80, ש' 34-39; עמ' 81, ש' 25-36). הגם שאין מחלוקת לגבי כשרותו הקוגניטיבית של האב, האמור לעיל מעורר סימני שאלה ביחס לנסיבות עריכת הסכם הממון על רקע היחלשותו של האב והתלות שיתכן שנוצרה בידועה בציבור.
- ד.4. רישיון שימוש בלתי הדיר לצמיתות, בנכס ובציוד, לצורך הפעלת המרפאה
- עם דחיית הסעד ההצהרתי בדבר הענקת הזכויות בנכס ובציוד במתנה, לא סגי, שכן יש להידרש לטענת התובעים כי ניתן לבת רישיון שימוש בלתי הדיר בנכס לצמיתות.
בהקשר זה, התובעים טענו שהאב העניק לבת, באמצעות החברה, רישיון שימוש בלתי הדיר בנכס, כאשר בכתב התביעה המקורי נטען כי מדובר ברישיון שימוש עד להשלמת ההתחייבות להענקת המתנה, ואילו בכתב התביעה המתוקן נטען, כי מדובר ברישיון שימוש בלתי הדיר לצמיתות וללא תמורה, עד להשלמת רישום הזכויות האובליגטוריות בנכס על שם הבת. מנגד, הנתבעים שבו על טענתם כי כל שהתובעים בכלל, והבת באופן ספציפי, קיבלו הוא מקום עבודה בתנאים נוחים, כאשר, לשיטתם, לא הוכחה כלל הטענה לרישיון שימוש בלתי הדיר, הניתן במקרים חריגים ויוצאי דופן. אכן, כטענת הנתבעים, הסעד בדבר רישיון שימוש התבקש כסעד משני, הנלווה לטענת המתנה, כאשר התובעים התמקדו בטענת המתנה. הגם שכך, ואף על פי שהטענה כי הזכויות הוענקו במתנה נדחתה, מצאתי כי הסעד בדבר רישיון בלתי הדיר לצמיתות הוא סעד העומד בפני עצמו, ויש לדון בו ככזה, לשם עשיית צדק בנסיבות המקרה הקונקרטי (ר' והשווה: ע"א 483/16 יהודאי נ' חלמיש (פורסם במאגרים, 3.10.2017); עמ"ש (ת"א) 73405-11-25 פלוני נ' אלמוני (פורסם במאגרים, 24.8.2026)).
- רישיון במקרקעין הוא היתר שמקבל אדם מבעל הנכס, להחזיק בו או להשתמש בו. זוהי זכות אישית, שאינה מותנית בהסכם מפורש, וניתן ללמוד עליה מהתנהגות בעל המקרקעין, המעידה על הסכמתו כי אחר ישתמש ברכושו. יש להבחין בין הרשאה שניתנה בתמורה, הניתנת לביטול בכפוף להוראות דיני החוזים הכלליים והוראות סע' 31 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א -1971, ובין הרשאה ללא תמורה, הניתנת, על פי רוב, לביטול מידי, עם הבעת דעתו של המרשה כי אין הוא מעוניין בהמשך מתן הרשות (ע"א 304/72 ביאלר נ' ביאלר פ"ד כז(1) 553 (1973); ע"א 517/70 גרוס נ' מועדון נ.צ בע"מ ואח' פ"ד כו(1) 175 (1971); ת"א (ב"ש) 51484-03-21 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' מאיה כימיקלים בע"מ (פורסם במאגרים, 15.2.2026)).
- קביעה כי רישיון במקרקעין אינו ניתן לביטול, היינו, כי מדובר בהרשאה בלתי הדירה לצמיתות, היא בעלת השלכות כבדות משקל, שכן היא שוללת מבעל הזכויות לממש את זכויותיו הקנייניות בנכס. משום כך, הפסיקה הכירה בקיומו של רישיון בלתי הדיר במקרים חריגים ונדירים, כאשר עקרונות הצדק ותום הלב מחייבים זאת, אם הוכח כי ניתנה הסכמה מפורשת מבעל המקרקעין, וכן הוכח כי הנסיבות יצרו הסתמכות הגיונית ולגיטימית לפיה הרשות ניתנה לצמיתות (ע"א 515/76 יצחק, רחל ורות לוי נ' חיים ויימן ואח', לא(2) 127 (1977); עמ"ש (מרכז) 49135-04-26 מ.מ נ' ב.מ (פורסם במאגרים, 9.6.2026)).
- השיקולים אותם יש לבחון הם, בין היתר, משך השימוש במקרקעין; כוונת הצדדים; תנאי הרישיון; הציפייה שנוצרה אצל מקבל הרישיון ומידת ההסתמכות שלו על הרישיון; השקעות שביצע בעל הרישיון בנכס, היקפן, והאם בוצעו בשיתוף פעולה עם בעל הזכות (רע"א 4936/20 עזבון המנוח מוחמד מחמוד סומרין ז"ל נ' הימנותא בע"מ (פורסם במאגרים, 3.4.2023); ע"א 588/81 אריה ציזיק נ' דבורה הורוביץ, מ(1) 321 (1986)). עוד יצוין, כי בנסיבות בהן נקבע שקיימת זכות בלתי הדירה, הזכות חלה גם כלפי צד שלישי - נושה, יורש, או רוכש - שהזכויות בנכס עברו אליו, להוציא רוכש מקרקעין בתמורה ובתום לב, שלא ידע על קיומה של זכות השימוש, וזאת מכוחם של דיני ההשתק הקנייני ועקרון תום הלב (ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, פ"ד נח(4) 27,35 (2004)).
- לאחר שעמדתי על ההלכה הפסוקה, אעבור ליישומה בנסיבות המקרה דנן. לטעמי, וכמוסבר להלן, על רקע מאפייניה המיוחדים של מערכת היחסים המשפחתית והעסקית שנוצרה בין האב ובין הבת; ולאור הסתמכות התובעים על הבטחות האב בעניין המרפאה - יש בסיס איתן לקבוע כי האב העניק לבת רישיון שימוש בלתי הדיר לצמיתות בנכס. להלן, אסביר את טעמי החלטתי.
- עסקינן בנכס שנרכש מלכתחילה לצורך הפעלת המרפאה על ידי הבת, ולצורך זה בלבד. האב שב ואמר בעדותו כי הוא הקים את המרפאה עבור הבת, על מנת שהיא תוכל להתפרנס בכבוד ולהפעיל בנכס מרפאה "אמיתית" כלשונו. וכך העיד:
"אני אמרתי שהמרפאה הזאת, זה היה ביום הפתיחה, היה חגיגה גדולה ובתוך החגיגה אני שמחתי מאוד שסוף סוף בניתי קליניקה למ', אז אני אמרתי שקניתי את הקליניקה למ' על מנת שתוכל לעבוד ולהתפרנס בו. יהיה לה קליניקה לא נורמלית לעבוד בו, למה אצל ד"ר ה' התנאים היו זוועתיים, זוועתיים, זה לא היה מרפאה בכלל" (עדות האב, עמ' 70, ש' 35-39).