ובהמשך שב ואמר:
"אמרתי למ' שקניתי לך, קניתי את המרפאה על מנת שתוכלי לעבוד בו. קניתי לך את המרפאה על מנת שתוכלי לעבוד בו כמו בן-אדם. פה יש וטרינריה אמיתית, הרבה יותר גדול מאשר אצל ה', הרבה יותר גדול, הרבה יותר יפה ופה תוכלי להיות וטרינרית אמיתית". (עדות האב, עמ' 72, ש' 6-9).
וכן הוסיף:
"בוודאי, היא הייתה רוצה לעשות את הדברים כמו שצריך שיהיה לה מרפאה נורמלית לעבוד שמה אז היא בחרה את הרהיטים, היא בחרה את התרופות היא בחרה את כל הציוד שמה שהיה, היא בחרה ואני שילמתי" (עדות האב, עמ' 81, ש' 1-4).
- בהמשך להבטחת האב להקים עבור הבת מרפאה אמיתית, כלשונו, רכש האב, באמצעות החברה, את הזכויות בנכס, וזאת לצורך הקמת המרפאה, ולצורך זה בלבד. האב שיפץ את הנכס, בהתאם לבקשותיה של הבת, כפי שאישר בעדותו (כעולה מדבריו שהובאו לעיל), ונתן לה את הזכות והרשות להשתמש בו לצורך הפעלת המרפאה הווטרינרית ממועד רכישת הזכויות בנכס, בשנת 2004, ואילך. אף בתקופות בהן המרפאה הייתה הפסדית, ולמצער, לא הניבה רווחים, לא עלה בדעתו של האב להפסיק את רישיון השימוש שהוא העניק לבת בנכס, ו/או להודיע לה שאין זה רווחי עבורו להפעיל את המרפאה מהנכס (באמצעות החברה) ועל כן הוא מבקש ממנה לפנותו. האב העיד בעניין זה שאם הבת הייתה מתפטרת מרצונה הוא "היה מביא מישהו אחר", אך הוא לא היה מסוגל "לפטר" אותה (עדות האב, עמ' 72, ש' 12-17). כמו כן, בשיחה שנערכה בין האב ובין הבת לאחר שהוגשה התביעה אמר האב לבת שהידועה בציבור "רצתה לסגור את המרפאה" (ת/3 למוצגי התובעים, עמ' 28, ש' 14), אך הדבר לא נעשה, והתובעים המשיכו להפעיל את המרפאה מתוך הנכס. הלכה למעשה, בשים לב למערכת היחסים, להבטחות האב, ולהסכמות הצדדים - יש לפרש את אמירותיו של האב בדבר ההבטחה שנתן לבת, ואת העובדה שהוא לא פעל בשום שלב לאורך השנים ו/או לאחר הגשת התביעה לסלק את התובעים מהנכס ולסגור את המרפאה המופעלת מהנכס - כהיעדר יכולת - מוסרית, ערכית, ומשפטית - לבטל את הרשות האישית שהאב העניק לבתו בשנת 2004 להפעיל את המרפאה מהנכס, וזאת כל עוד הבת מעוניינת בכך.
- בהסתמך על ההרשאה להשתמש בנכס, הקימו התובעים את המרפאה הווטרינרית שלהם בנכס, והם מפעילים אותה ממנו משנת 2004, במשך למעלה מ-20 שנים, כאשר הוכחה הסתמכות משמעותית מצד התובעים. ראשית, למרות שהבת לא גדלה בעיר א', כי אם באזור המרכז, התובעים בנו את חייהם כזוג וכמשפחה בעיר, בשל מקום הנכס. התרשמתי מאותנטיות עדותה של הבת בעניין זה כאשר העידה "אנחנו לא מ-א' מצאנו מקום, חיפשנו מקום, נכנסתי למרפאה עבדתי 20 שנה כמרפאה שלי בידיעה מושלמת שהמרפאה שלי, הכנסתי את בעלי לעבודה איתי אנחנו ... אין פה יותר לב מזה" (עדות הבת, עמ' 9, ש' 15-17). שנית, מתוך הסתמכות על הרישיון להשתמש בנכס, השקיעו התובעים את כל זמנם ומרצם בהקמת וביסוס המרפאה והמוניטין שלה, תוך שהתובע 2 וויתר לאורך השנים על הזדמנויות עסקיות והצעות עבודה שהוצעו לו, בידיעה כי לצדדים זכות השימוש בנכס לצורך הפעלת המרפאה שבבעלותם (עדות התובע 2, עמ' 49, ש. 34-39). הנה כי כן, מדובר בהסתמכות משמעותית של התובעים על רישיון השימוש הבלתי הדיר שניתן לבת בנכס לצורך הפעלת המרפאה.
- אשר להשקעות בנכס, בנסיבות העניין האב והבת ביצעו השקעות ושיפוצים בנכס בהתאם לצרכי המרפאה, בשיתוף פעולה ובתיאום ביניהם, מתוך הכנסות המרפאה, שהתקבלו כתוצאה מעיסוקם של התובעים כווטרינרים. סבורתני כי, הלכה למעשה, מדובר בהשקעה כספית והשקעת משאבים נוספים (זמן וכיוב') שהשקיעו התובעים בהשבחתו של הנכס באמצעות משלח ידם כווטרינרים, וזאת תוך שהם מסתמכים על כך שהם ימשיכו לעשות שימוש בנכס לצורך פעילותם כווטרינרים. בהקשר זה, אין מחלוקת כי במועד רכישת הנכס ערך בו האב שיפוץ והתאים אותו לצרכי המרפאה לפי בקשותיה של הבת, כפי שהעיד האב עצמו (עדות האב, עמ' 81).
- נוסף על כך, הבת החזיקה בכרטיס אשראי של החברה לצורך רכישת הציוד הדרוש לעסק, אם כי הוצאות מעל 100,000 ₪ היו מבוצעות בתיאום עם האב, ובחתימתו. הבת העידה בהקשר זה כי "הנכס עצמו שצריך לשפץ ב' לא מחליט מי משפץ או לא משפץ, אני מחליטה מה צריך לעשות, אני מתקנת אותו, אנחנו משלמים את זה דרך החברה אבל זה הכל, או-קיי. יש לנו את כל מה שקשור לפרסום, דיברנו כבר על פרסום, דיברנו על שעות פעילות אנחנו מחליטים מה הם שעות הפעילות, איזה שכיר מחליט על שעות הפעילות שלו? אני מחליטה מתי אני עובדת, באיזה יום אני בחופש, מתי אני נוסעת לחופש, אני לא מודיעה לאף אחד, אני לא מצהירה לאף אחד ואני לא אצהיר גם אף פעם כי זה עסק שלי" (עדות הבת, עמ' 22, ש' 16-23). יש באמור כדי להעיד כוונת הצדדים והיד החופשית שנתן האב לבת בניהול המרפאה מהנכס כחלק מרישיון השימוש בו.
- זאת ועוד, האב נהנה אף הוא מהרישיון שהעניק לבת להשתמש בנכס לצורך הפעלת המרפאה, כאשר עולה מהראיות שהוצגו כי, לכל הפחות בשנתיים האחרונות, האב התפרנס מהכנסות המרפאה והסתמך באופן ממשי ובלעדי על המשכורות החודשיות שמשך מהחברה מתוך ההכנסות, וייתכן שאף ביצע השקעות נוספות בזכות הכנסותיו מפעילות המרפאה (דברי האב בדיון מיום 15.1.2025, עמ' 4, ש' 11-12; ת/3 למוצגי התובעים, עמ' 29). במובן זה, טענת האב, לפיה התובעים הם רק "שכירים" של החברה, וכי הוא לא פיטר אותם לאורך השנים רק בגלל מערכת היחסים המשפחתית, מנוגדת לעקרון תום הלב ולעשיית הצדק. ודוק. כאמור, אין מחלוקת כי לא הייתה מניעה שבכל שלב התובעים יעבירו את עיסוקם ויקימו מרפאה במקום אחר. ברם, לו אכן היו פועלים התובעים באופן זה, לא הייתה לחברה כל הכנסה מהשירותים הווטרינריים, למעט האפשרות להשכיר את הנכס ולקבל דמי שכירות, אשר, ככל הנראה, היו נמוכים לאין שיעור מהכנסות המרפאה כתוצאה מעיסוקם של התובעים.
- מהמקובץ לעיל עולה אפוא כי מדובר במקרה חריג ויוצא דופן, בו האב נתן הרשאה מפורשת לבת להשתמש בנכס לצורך הפעלת המרפאה, כל עוד היא מעוניינת לעשות כן, כשברקע הבטחת האב "שיום אחד המרפאה הזו תהיה שלה, אני לא מכחיש שאני אמרתי לה את זה, התכוונתי יום אחד הכוונה שאני אמות, שהנכס יעבור על שמה. לזה התכוונתי" (דברי האב בדיון מיום 15.1.2025, עמ' 4, ש' 24-25). זאת ועוד. בפועל האב לא פעל לבטל את הרשות שניתנה לשימוש בלתי הדיר של הבת בנכס גם לאחר פרוץ הסכסוך בין הבת ובין הידועה בציבור, ו/או לאחר הגשת התביעה ע"י הבת, ובשום שלב הוא לא דרש ממנה לפנות את הנכס, באופן התומך במסקנה כי מדובר ברשות שימוש בלתי הדירה.
- הנה כי כן, אמנם אין די בהבטחת האב כי הנכס יעבור לבת בעת פטירתו כדי לקבוע שהזכויות בנכס ניתנו לבת במתנה, ו/או כדי לקבוע כי מדובר בהתחייבות בת אכיפה (ומכל מקום הבת זנחה טענתה להתחייבות לתת מתנה). ברם, סבורתני כי הבטחת האב, לצד מתן הרשאה לבת להשתמש בנכס לצורך הפעלת המרפאה במשך למעלה מעשרים שנים, אף בתקופות שהדבר היה בניגוד לאינטרס הכלכלי של האב ו/או החברה; כמו גם ההסתמכות המשמעותית והלגיטימית של התובעים על הרשות שניתנה להשתמש בנכס לצורך ניהול המרפאה - די בהם כדי לבסס את הקביעה כי מכוח עקרונות הצדק ותום הלב ניתנה לבת רשות שימוש בלתי הדירה לצמיתות בנכס. זכות השימוש שניתנה כוללת אף את הזכות להשתמש בציוד הווטרינרי המשמש להפעלת המרפאה.
- מקום בו נקבע כי ניתנה רשות שימוש בלתי הדירה, כבענייננו, בית המשפט רשאי משיקולים של צדק, למנוע את ביטול הרשות או להתנות את הביטול בתשלום פיצויים לבעל הרישיון על ההשקעות שהשקיע או על הנזק שנגרם לו, תוך איזון בין האינטרסים של בעל הזכות ושל בעל הרישיון (ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי פ"ד טז 2901 (1962); ע"א (ת"א) 3356/00 בית ברחוב אלנבי בתל-אביב בע"מ נ' ורבה בלה (פורסם במאגרים, 1.1.2004); עמ"ש (מרכז) 9507-10-21 ז. ס נ' ח. ס (פורסם במאגרים, 1.5.2022)). המלומדת נינה זלצמן, במאמרה בסוגיה זו, מבהירה כי מקום בו התגבשה הזכות כרישיון בלתי הדיר, מקבל הרשות נהנה מחסינות מפני ביטול חד צדדי ושרירותי של הרישיון, כאשר לבית המשפט שיקול דעת רחב לבחון את הסעד הראוי, וכדבריה:
"לבית המשפט מסור שיקול דעת בעניין זה, והוא רשאי לבחור ממגוון של סעדים את הסעד אשר ראוי, לדעתו, להעניק לפלוני בנסיבות המקרה, החל בהטלת חיוב כספי על בעל המקרקעין ועד לחיובו להקנות לפלוני זכות במקרקעין...הרעיון המנחה במתן הסעד מבוסס אף הוא על שיקולים של צדק, לאמור שעל הסעד להיות פרופורציונלי לסבל שנגרם לפלוני כתוצאה מהסתמכותו על ההבטחה או המצג של בעל המקרקעין באופן שיספק את המידה המינימלית הדרושה לשם עשיית הצדק, ולא מעבר לכך" (נינה זלצמן "רשות־ חינם" במקרקעין כ"השאלת מקרקעין" - גישת הסיווג והלכות ה"רישיון במקרקעין"", עיוני משפט ל"ה (2012) 265,271).