פסקי דין

תא (הרצ') 45864-06-23 ששון רחמים נ' לידור אלקובי - חלק 3

28 אוקטובר 2026
הדפסה

 

קביעת דמי שכירות ביתר

  1. כאמור, אין מחלוקת כי חוב דמי השכירות הינו הסך המצטבר של דמי השכירות בגין 11 חודשי שכירות שלא שולמו. כך עולה בין היתר מעדותו של מרדכי, אשר אישר כי פעל להשגת הלוואה על מנת לפרוע את חוב דמי השכירות (עמ' 31 לפרוטוקול, ש' 26-35).  וראו גם את תמלילי השיחות שהגיש התובע (ראיות תביעה, עמ' 30,31,43,45,50,65,66), מהם עולה בבירור כי מרדכי לא כפר בעצם קיומו של החוב, אלא רק ביקש הסכמה לפריסת התשלומים כתוצאה מקשיים בהשגת מימון.
  2. בכתב התביעה (סעיף 10), העמיד התובע חוב זה על סך של 124,648 ש"ח. ואולם, נוסח הסכם השכירות מוביל לתחשיב מעט שונה:
  • א. התביעה מתייחסת ל-11 חודשי שכירות סך הכל: דצמבר 2021; אוגוסט ואוקטובר עד דצמבר 2022; וינואר עד יוני 2023.
  • ב. דמי השכירות שנקבעו בהסכם בגין כל אחד מחמשת החודשים הראשונים, הינם בסך של 9,360 ש"ח לחודש; ובסך הכל: 46,800 ש"ח. דמי השכירות שנקבעו בהסכם בגין כל אחד מששת החודשים הנוספים, הינם בסך של כ-9,641 ש"ח לחודש; ובסך הכל: 57,846 ש"ח.
  • ג. יוצא אפוא כי במצטבר, חוב דמי השכירות עומד על סך של 104,646 ש"ח (ולא 124,648 ש"ח, כפי שנטען בכתב התביעה).
  1. הנתבע למעשה אינו כופר בחובו לשלם דמי שכירות בגין חודשי שכירות אלו, אך לטענתו: א. יש להפחית מדמי השכירות החודשיים את החלק היחסי שמיוחס למתחם ההסעדה; ו-ב. יש לקזז מחוב דמי השכירות את תשלומי מתחם ההסעדה שכבר שולמו על ידו.
  2. איני מקבל טענה זו.
  3. ראשית, העובדה שהשוכר טוען כי חלק מהמושכר אינו שייך לתובע אינה מקימה כשלעצמה זכות לקיזוז או להפחתת מחיר, בהינתן שבפועל הנתבע קיבל לידיו את השטח ועשה בו שימוש. יפה בהקשר זה קביעתו של בית המשפט בת"א ‏(‏שלום ביש"א‏)‏ 62532-09-17 רט נ' שריד, פס' 17 ‏(‏נבו, 9.8.2022‏)‏‏:

"ראשית הדברים אבקש לסלק מדרכנו טענת הנתבעת שהתובע לא היה זכאי להשכיר את הנכס הואיל והוא אינו הבעלים של מלוא הזכויות בנכס, אלא רק מחציתן.  לטענה זו אין תוחלת באשר על פי ההלכה הפסוקה, שוכר ששוכר נכס מאדם פלוני אינו יכול לכפור בזכויות המשכיר בנכס [...]".

וראו גם ע"א 18/91 אוחנה נ' עיריית בת-ים, פס' 5 ‏(‏נבו, 19.11.1996‏)‏‏:

"המערער טוען, כנגד החיוב בדמי שימוש, כי המשיבה לא הוכיחה, אפילו לא לכאורה, כי יש לה זכות בשטח.  זאת טענה תמוהה, בשלב זה, לאחר שהמערער חתם על ההסכם עם המשיבה.  מכל מקום, עילת התביעה של המשיבה מתבססת על החוזה עם המערער, והמערער, משעה שחתם על חוזה זה, מנוע מלכפור בזכותה של המשיבה בשטח".

  1. שנית, גם אם נאמר שהנתבע רשאי לכפור בזכותו של התובע לקבל חלק יחסי מדמי השכירות המוסכמים, אין זה אומר שהנתבע זכאי לשמור חלק יחסי זה לעצמו. אם התובע אינו זכאי לתשלום, אז נציגות הבית זכאית לקבלו.  הנתבע אינו זכאי לשים עצמו בנעליה של נציגות הבית ולטעון, כי התובע חייב לו - לנתבע - סכומים שיתכן כי התובע אמור לשלם לנציגות.
  2. יצוין בהקשר זה:
  • א. במכתב מיום 19.6.2023 (להלן: "מכתב חברת הניהול"), חברת הניהול אכן מפנה כלפי התובע את הדרישה לתשלום דמי שכירות בגין שטח ההסעדה החיצוני, ולא כלפי הנתבע.
  • ב. מתמלילי השיחות שהוגשו עולה כי התובע התחייב מפורשות בפני הנתבע לשאת בכל דרישת תשלום שתופנה מצד נציגות הבית המשותף בגין שטח ההסעדה החיצוני (עמ' 35 למוצגי התובע, ש' 102-131).
  1. שלישית, סעיף 53(א) לחוק החוזים מאפשר לקזז חיובים כספיים שאינם קצובים כאשר הם נובעים מאותה עסקה והגיע מועד קיומם. עם זאת, עצם האפשרות לקזז חיוב בלתי קצוב אינה משמעה שניתן להעלות סכום קיזוז משוער או כללי.  על הטוען לקיזוז להוכיח את עצם החוב, את שיעורו ואת הקשר שלו לעסקה שממנה נובעים החיובים ההדדיים.
  2. אלא שהנתבע לא עשה דבר מאלו, ובפרט הוא נמנע מלהגיש חוות דעת מומחה להערכת שווי ראוי לשימוש בשטח ההסעדה החיצוני, או לכימות הנזק הנטען. בית המשפט אינו נוהג לפסוק פיצוי או לאשר קיזוז על דרך האומדנה מקום שבו בעל דין יכול היה להביא ראיות מדויקות ולא עשה כן.
  3. איני מקבל אפוא את טענות הנתבע בדבר זכותו להפחית מדמי השכירות שטרם שולמו, או לקזז דמי שכירות ששולמו כביכול ביתר. הנתבע חייב אפוא בתשלום דמי השכירות בגין החודשים שבהם עשה שימוש במושכר ולא שילם דמי שכירות, בסך כולל של 104,646 ש"ח.

חובות בגין הוצאות שוטפות

  1. התובע טוען, כי בנוסף לחוב דמי השכירות, צבר הנתבע חובות נוספים בגין אי-תשלום הוצאות שוטפות (ארנונה, חשמל, מים ודמי ניהול).
  2. סעיף 10.א. להסכם השכירות קובע, כי "השוכר מתחייב לשלם במשך כל תקופת השכירות את כל ההוצאות, מכל מין וסוג, הנובעות משימוש במושכר ו/או מהחזקתו" (להלן: "הוצאות שוטפות").
  3. בסעיף 5 לכתב התביעה, שכותרתו "הסעד המבוקש", מבקש התובע מבית המשפט "לחייב את הנתבע לשלם את חובו בגין אי תשלום שכירות החנות [...] וכן לחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט [...]". ודוק, אין בסעיף זה התייחסות כלשהי להוצאות שוטפות.
  4. בסעיף 10 לכתב התביעה, מציין התובע כי הנתבע התחייב:

"לשלם הוצאות שוטפות כגון: חשמל, מים, תשלומי עיריה, הוצאות דמי ניהול, מס עסק ואגרות שלטים לעיריית הרצליה (סעיף 10 להסכם).  הנתבע צבר חובות בהוצאות השוטפות המסתכמות בסך כולל של 20,000 ש"ח בהתייחס לארנונה בלבד מתאריך 1.1.22 ועד ליום 17.8.22 [...]".

  1. לשלמות התמונה ראוי לציין, כי במסגרת מכתב התראה הנושא תאריך 15.5.2023, ששלח ב"כ התובע אל הנתבע (נספח 1 בתיק מוצגים תביעה - להלן: "מכתב ההתראה"), טוען ב"כ התובע לקיומם של חובות בגין הוצאות שוטפות (ארנונה, מים, חשמל ודמי ניהול) בסך מצטבר של 63,930 ש"ח, מתוכם חוב נטען בסך של 45,685 ש"ח, בגין תשלומי ארנונה.
  2. יוצא אפוא, כי מתוך כלל החובות הנטענים בגין הוצאות שוטפות, הסכום היחיד בו נוקב התובע במסגרת כתב התביעה, הינו סך של 20,000 ש"ח בגין תשלומי ארנונה. התוצאה הינה שחובות בגין הוצאות שוטפות אחרות (ככל שקיימים), לא נכללו בכתב התביעה וממילא לא ניתן לחייב את הנתבע בתשלומם.
  3. אשר לחוב הארנונה הנטען: מלבד אותה אמירה בודדת, כי קיים חוב ארנונה בסך של 20 אלף ש"ח, אין בכתב התביעה התייחסות כלשהי לחוב זה. זאת ועוד, גם במסגרת ראיות התביעה אין אסמכתא כלשהי אשר ממנה ניתן ללמוד על קיומו של חוב הארנונה הנטען.  בפרט, ראיות התביעה אינן כוללות דרישת תשלום בגין חובות ארנונה, וגם לא אישור תשלום על ידי התובע של חובות כאמור.  התובע לא עשה אפוא דבר על מנת להוכיח את החוב הנטען.
  4. מאידך, הטענה בדבר קיומו של חוב ארנונה הוכחשה בלשון רפה, אם בכלל, במסגרת כתב ההגנה, בו נטען בעניין זה כדלקמן (סעיף 46): "בהתייחס לתשלומים לרשויות, מרבית התשלומים הנתבעים אינם חובות שהנתבע חב בהם אלא התובע" [כך במקור].
  5. מדובר בהכחשה סתמית ומתחמקת, אשר בשים לב להוראת תקנה 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע״ט-2018, שקולה להודאה בטענה. יתרה מכך, בהתבסס על מכלול הראיות שלפניי הגעתי למסקנה כי הנתבע - הן בהתנהלותו והן במגעיו עם התובע - לא כפר בקיומו של חוב ארנונה ואף שילם את חלקו.  תימוכין לכך ניתן למצוא בעובדות שלהלן:
  • א. מתמליל שיחה שהתקיימה בין התובע לבין מרדכי (נספח 4 לראיות התביעה, עמ' 29-46, בעמ' 37, שורות 141-150)) עולה, כי מרדכי לא מתכחש לחוב הארנונה וטוען כי הנתבע פועל מול הרשויות לצורך גיבוש הסדר.
  • ב. בסעיף 49 לכתב ההגנה טוען הנתבע: "בנוסף, הנתבע נמצא, בימים אלה, בקשר עם הרשויות הרלוונטיות על מנת להסדיר את החוב מולן, ככל שישנו כזה".
  • ג. בין גובה החוב בגין תשלומי ארנונה, כפי שנטען במכתב ההתראה (45,685 ש"ח), לבין גובה החוב בגין תשלומי ארנונה, שלקיומו נטען בכתב התביעה (20,000 ש"ח) קיים פער ניכר המעיד מן הסתם על תשלום חלק מן החוב.
  1. אף כי הדבר לא נאמר על ידי הנתבע במפורש, ברי בעיני שהבסיס לטענת הנתבע כי חלק מחוב הארנונה צריך לחול על התובע ולא עליו, הינו אותו בסיס שמכוחו הוא טוען שחלק מתשלומי השכירות לא צריכים לחול עליו - הווה אומר, הטענה כי מתחם ההסעדה אינו בבעלות התובע. טענה זו נדחתה כבר לעיל, בהקשרם של דמי השכירות, ואיני מקבל אותה גם בהקשר הנוכחי.
  2. הנה כי כן, אף שהתובע נמנע מלצרף אסמכתאות פוזיטיביות להוכחת גובה החוב, הרי שנוכח שילובם של הדברים - קרי: העדר הכחשה מפורשת כנדרש בדין; הודאת הנתבע בזמן אמת ובכתבי טענותיו בעצם קיומו של חוב מול הרשות המקומית; ודחיית טענתו לפטור מחמת היקף הבעלות במושכר - יש לראות את הנתבע כמי שהודה בקיומו של חוב ארנונה שלא שולם בסך של 20,000 ש"ח.
  3. אשר להשמטת הסעד מפרק "הסעד המבוקש" (סעיף 5 לכתב התביעה): משפורט החוב במפורש בסעיף 10 לכתב התביעה, ומשניתנה לנתבע הזדמנות מלאה להתגונן כנגד הדרישה לתשלומו (הזדמנות שבפועל נוצלה על ידו), אין לראות במחדל ניסוחי זה משום מחסום המונע את פסיקתו. חיוב הנתבע בתשלום הארנונה נובע במישרין מן העובדות שהונחו בפניי והוכרעו, ולפיכך המחדל הניסוחי לא גרם לעיוות דין.
  4. מצאתי אפוא כי הנתבע חייב בתשלום חוב הארנונה בסך של 20,000 ש"ח.

החלפת מנעולים כשיקול בפסיקת הוצאות

  1. ‏בבואי לבחון את סוגיית חיוב ההוצאות, הגעתי לכלל מסקנה כי נסיבות העניין מצדיקות לעשות שימוש בסמכותי ולהורות כי כל צד יישא בהוצאותיו, וזאת לנוכח התנהלותו הדיונית הנפסדת של התובע עובר להגשת התביעה. כידוע, תכליתו של ההליך הייחודי לפינוי מושכר היא להושיט סעד מהיר ואפקטיבי למשכיר המבקש להשיב לידיו את החזקה בנכס בדרכים המשפטיות המקובלות.  בענייננו, משנקבע במסגרת תביעת הפינוי כי המחלוקות הטעונות הכרעה חורגות מגדרו של הליך מיוחד זה ומצריכות בירור במסגרת תובענה רגילה, הורה בית המשפט על מחיקת התביעה.
  2. ברם, תחת פנייה לערכאות המוסמכות ומיצוי ההליכים המשפטיים כדין, בחר התובע לעשות דין לעצמו, ובסמוך לאחר מחיקת תביעת הפינוי נקט סעד עצמי כוחני והחליף את מנעולי המושכר. אין להשלים עם הגישה לפיה קיומו של חוב כספי מקנה בידי המשכיר צידוק לעקיפת מנגנוני אכיפת החוק ולרמיסת זכויותיו הדיוניות של השוכר בדרך של נקיטת צעדים חד-צדדיים.  אף שאין בהתנהלותו הפסולה של התובע כדי לאיין את זכותו המהותית לקבלת דמי השכירות שהוכחו, הרי שהיא נושאת משקל סגולי מכריע לעניין פסיקת ההוצאות.
  3. בעל דין העותר לקבלת סעד מבית המשפט נדרש לצעוד בדרך המלך ולבוא בידיים נקיות. משבחר התובע לסטות מנתיב זה ולנקוט צעדים חד-צדדיים כוחניים מחוץ לכותלי בית המשפט, אין הוא זכאי ליהנות מפסיקת הוצאות לטובתו, וזאת חרף העובדה כי מרבית תביעתו הכספית התקבלה לגופה.

ו.  סוף דבר

  1. הנתבע ישלם לתובע בתוך 30 יום סך של 122,146 ש"ח, המהווים את חוב דמי השכירות (104,646), בתוספת החוב בגין הוצאות שוטפות (ארנונה) (20,000 ש"ח), ובניכוי 2,500 ש"ח, אשר נפסקו לטובת הנתבע כהוצאות בתביעת הפינוי, אך טרם שולמו.
  2. לתשלום יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת כתב התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.
  3. אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ז חשוון תשפ"ז, 28 אוקטובר 2026, בהעדר הצדדים.

עמוד הקודם123
4עמוד הבא
Skip to content