פסקי דין

תא (הרצ') 45864-06-23 ששון רחמים נ' לידור אלקובי

28 אוקטובר 2026
הדפסה
בית משפט השלום בהרצלייה
ת"א 45864-06-23 רחמים נ' אלקובי

 

 

תיק חיצוני:

 

לפני כבוד השופט בעז בן-אמתי

 

 

תובע

 

ששון רחמים

ע"י ב"כ עוה"ד אשר דרך

 

נגד

 

נתבע לידור אלקובי

ע"י ב"כ עוה"ד משה מיכאל כאהן ומירב מימון

פסק דין

 

מונחת לפניי תביעה כספית על סך 180,000 ש"ח, שבבסיסה הסכם להשכרת חנות בבניין המצוי ברחוב משכית 22, הרצליה (להלן: "הסכם השכירות", "המושכר" ו"הבניין").  התביעה הוגשה על ידי המשכיר, מר ששון רחמים (להלן: "התובע"), כנגד השוכר, מר לידור אלקובי (להלן: "הנתבע").  עילת התביעה נסמכת על טענה להפרת הסכם השכירות עקב אי-תשלום דמי שכירות ותשלומים שוטפים בגין המושכר.

א.  עובדות שאינן שנויות במחלוקת

  1. ההתקשרות החוזית: ביום 26.10.2021 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות בלתי מוגנת ביחס למושכר. בהתאם להסכם, תקופת השכירות החלה ביום 15.12.2021 (סעיף 9.א.).
  2. דמי השכירות המוסכמים: בהתאם להוראות הסכם השכירות (סעיף 9.ב.), הועמדו דמי השכירות החודשיים ב-12 חודשי השכירות הראשונים, על סך של 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ; ועל סך של 8,240 ש"ח בתוספת מע"מ, ב-12 החודשים העוקבים.
  3. דמי השכירות שלא שולמו: דמי השכירות בגין חודש דצמבר 2021 - לא שולמו; דמי השכירות בגין אוגוסט 2022 ואוקטובר עד דצמבר 2022 - שיקים סורבו (א.כ.מ.); דמי השכירות בגין ינואר עד יוני 2023 - לא שולמו (להלן: "חוב דמי השכירות").
  4. ההליך הקודם לפינוי מושכר: עובר להגשת תביעה זו, נקט התובע הליך לפינוי מושכר כנגד הנתבע בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (תפ"מ 20869-06-23 - להלן: "תביעת הפינוי"). ביום 27.8.2023 נמחקה תביעת הפינוי, תוך שנקבע כי המחלוקות המהותיות שנתגלעו בין הצדדים אינן מתאימות לבירור במסגרת ההליך המהיר.  בית המשפט שם חייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 2,500 ש"ח.  אין חולק כי התובע עדיין לא שילם את ההוצאות שנפסקו.
  5. באוגוסט 2023, בסמוך לאחר שנמחקה תביעת הפינוי, החליף התובע מנעולים במושכר ומנע מהנתבע גישה אל המושכר.

ב.  גרסת התביעה

  1. חוב דמי השכירות עומד על סך של 124,648 ש"ח.
  2. בנוסף, הנתבע צבר חובות משמעותיים ברכיבי האחזקה והמיסוי השוטפים (להלן: "חוב בגין הוצאות שוטפות"). בפרט נטען, כי לנתבע חוב בסך 20,000 ש"ח בגין תשלומי ארנונה שלא שולמו (לתקופה שבין 1.1.2022 ל-17.8.2022).  הוצאות שוטפות נוספות מפורטות במכתב התראה מיום 15.5.2023 (מוצג 1 בראיות התביעה), אך אין להן זכר בכתב התביעה עצמו.

ג.  גרסת הנתבע

  1. הנתבע אינו מכחיש את הטענה שלא שילם דמי שכירות בגין 11 חודשים, אך טוען כי בפועל הוא לא חב לתובע כספים (כתב הגנה, סעיף 60), בשל מספר טעמים שיפורטו להלן.
  2. מצג שווא: הנתבע טוען כי במהלך המשא ומתן הוצג בפניו מצג שווא לפיו המושכר כולל הן את החנות והן מתחם הסעדה חיצוני (להלן: "מתחם ההסעדה"), בשטח של כ-28 מ"ר (להלן: "מצג השווא"). רק בדיעבד התברר לנתבע, כי מתחם ההסעדה אינו בבעלות התובע, אלא מהווה חלק מן הרכוש המשותף של הבניין בו מצוי המושכר.
  3. חובת הגילוי וחובת תום הלב: הנתבע טוען כי מצג השווא מהווה הפרה של חובות הגילוי ותום הלב המעוגנות בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (סעיפים 31-36 לכתב ההגנה).
  4. הטעיה: הנתבע טוען כי אילו ידע את האמת לגבי מתחם ההסעדה, הוא לא היה מתקשר בהסכם השכירות, שכן ללא מתחם ההסעדה, המושכר אינו מתאים לייעודו (מסעדה).
  5. הנתבע מוסיף וטוען כי הואיל וחתם על ההסכם, הוא נאלץ להשקיע במושכר סך של כ-400,000 ש"ח ("ההשקעה") כדי לשקמו ולהתאימו לייעודו (סעיפים 13 ו-23 לכתב ההגנה; נספח 5 ונספח 7 לכתב ההגנה). הנתבע טוען כי הוא זכאי לקזז את ההשקעה כנגד החובות.
  6. ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916קביעת דמי שכירות בייתר: הנתבע טוען כי בעקבות מצג השווא (1) דמי השכירות החודשיים, אשר נקבעו בהתחשב גם בשטח ההסעדה, גבוהים מדי (ולכן יש להפחית את דמי השכירות החודשיים, ובהתאמה גם את גובה חוב דמי השכירות); ו-(2) דמי השכירות שהנתבע שילם בפועל ושכללו גם תמורה בגין שימוש בשטח ההסעדה, שולמו ביתר, שכן הם כללו רכיב שהתובע אינו זכאי לקבל ("תשלום היתר"). הנתבע טוען כי תשלום היתר הוא זכאי לקזז כנגד חוב דמי השכירות.
  7. 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)החלפת מנעולים במושכר: נטען כי התובע החליף מנעולים באופן חד-צדדי לאחר מחיקת תביעת הפינוי, ומנע מהנתבע גישה לציוד מסחרי, שגם את שוויו הנתבע זכאי לקזז (סעיפים 69-70 לכתב ההגנה; פרוטוקול, עמ' 36, שורות 9-14).
  8. חיוב בהוצאות: הימנעות התובע מלחשוף בפני בית המשפט את ליבת המחלוקת בין הצדדים, תוך הפרה של הוראת תקנות 3(ב), 4 ו-14(א) לתקנות סדר הדין האזרחי; כמו גם התעלמות התובע מפניותיו של הנתבע, אשר ביקש לנסות ולסיים את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט - מצדיקות את חיוב התובע בהוצאות (כתב הגנה, סעיף 41).

ד.  עדויות

  1. מטעם התובע העידו עו"ד מרדכי שרם והתובע עצמו.
  2. מטעם הנתבע העיד אביו, מר מרדכי אלקובי (להלן: "מרדכי"). הנתבע עצמו לא התייצב לדיון ההוכחות, בטענה כי היה מעורב בתאונת דרכים ואושפז בחדר מיון סמוך למועד הדיון (עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 37-39).  על יסוד הסכמה דיונית בין הצדדים, ויתר התובע על חקירתו הנגדית של הנתבע והוסכם כי פסק הדין יושתת על התשתית הראייתית שהונחה, ובכללה עדותו של מרדכי.  מחקירתו עלה כי מרדכי היה הגורם המרכזי והפעיל בהתקשרות החוזית בין הצדדים (עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 9-16).  עדותו של מרדכי משקפת אפוא את גרסת ההגנה במלואה.

ה.  דיון והכרעה

  1. אקדים לציין, כי לאחר ששקלתי את מכלול הראיות והטענות שהוצגו בפניי, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה מן הטעמים המפורטים להלן.

מצג שווא

  1. הצדדים מציגים גרסאות סותרות לעניין קיומו של מצג שווא. הנתבע טוען כי במהלך המשא ומתן נאמר לו שהמושכר כולל הן את החנות והן מתחם ההסעדה, ואילו התובע טוען כי לכל אורך הדרך דובר בחנות בלבד.
  2. הסכם השכירות אינו מסייע בהקשר זה, שכן "המושכר" מוגדר בהסכם בלשון שיכולה להתאים לכל אחת משתי הגרסאות (ראו "הואיל" ראשון להסכם). לעומת זאת, העובדה שבשיחות שהתקיימו בין התובע לבין מרדכי, הביע התובע נכונות לשאת בתשלומים שידרשו על ידי נציגות הבית המשותף (ככל שיידרשו), תומכת כמובן בטענת הנתבע למצג שווא והפרת חובת הגילוי, על כל המשתמע מכך.

הפרת חובת הגילוי והטעיה

  1. חובת הגילוי נגזרת מעקרון תום הלב, הקבוע בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ("חוק החוזים"), והיא משקפת את נורמות ההתנהגות הנדרשות מן הצדדים בשלב המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה. הפרה של חובת הגילוי עשויה לגרום לטעות, המקנה זכות ביטול בהתאם לסעיף 14(א) לחוק החוזים; ואף עשויה להתפרש כהטעיה, כמשמעותה בסעיף 15 לחוק (ע"א 4739/19 ש.י מיטב השקעות ייזום ובנין בע"מ נ' זר תחנות דלק בע"מ, פס' 24 ‏(‏נבו, 19.7.2020‏)‏‏).
  2. בשים לב לכך שיש להניח כי בידי המשכיר מצוי מידע רלוונטי הנוגע למושכר, או למצער גישה עדיפה אליו, חלה על משכיר הנכס החובה לגלות את העובדות המהותיות הנוגעות להתאמת הנכס המושכר לייעודו. כך בכלל, וכך על אחת כמה וכמה מקום בו נערך חוזה שכירות מסחרי המסדיר באופן מפורט וברור את השימוש שהשוכר מתכנן לעשות במושכר.
  3. עיון בהסכם השכירות מלמד כי אמנם צוינה בו כוונת הנתבע לנהל בו עסק מסחרי (סעיף 7.ו), אך אין בו התייחסות לכוונה להשתמש במושכר לצורך הפעלת מסעדה. יחד עם זאת, העובדה כי זו היתה הכוונה וכי לצורך כך נשכר המושכר, אינה במחלוקת.
  4. במאזן ההסתברויות, מקובלת עלי גרסת הנתבע בדבר מצג שווא; ומקובלת עלי גם הטענה, כי מצג השווא עולה לכדי הפרה של חובת הגילוי בנסיבות המקנות לנתבע זכות ביטול. ואולם זכות ביטול אינה חובת ביטול.  סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי ביטול חוזה מחמת הטעיה ייעשה בהודעה לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע למתקשר על עילת הביטול.  במקרה דנן, הודעת ביטול לא נשלחה וההסכם נותר בעינו.  הואיל ונותר בעינו, בעינה נותרה גם חובת תשלום דמי השכירות וכל תשלום אחר בו מחויב השוכר מכוח הסכם השכירות.

קיזוז ההשקעה

  1. הנתבע טוען להפסד השקעות בסך של כ-400,000 ש"ח. טענה לנזק ממוני מחייבת הוכחה פוזיטיבית באמצעות קבלות או כל אסמכתה אחרת.  בפועל, הנתבע לא הגיש לתיק אסמכתה או ראשית ראיה כלשהי התומכת בביצוע ההשקעה.  בהיעדר תשתית ראייתית מספקת, אין מנוס מדחיית הטענה בדבר קיזוז ההשקעה.
  2. בדומה, גם את טענת הנתבע בדבר זכותו לקזז את שוויו של ציוד מסחרי שנגזל ממנו, בעקבות החלפת המנעולים במושכר, אין מנוס מלדחות בהיעדר אסמכתה תומכת כלשהי.

 

1
234עמוד הבא
Skip to content