הנתבע: "זה לא היה מיועד לך."
התובעת: זה לא משנה, אתה באמת לא מבין.
הנתבע: טיפלתי בכל הנ"ל.
התובעת: כשאתה בלי שליטה אתה עושה דברים שאתה בהלם מהם.
הנתבע: בכל ההתנהגויות האלימות הפיזיות טיפלתי.
...
התובעת: אתה היחידי שלא רואה את התמונה כמו שהיא, שלא מבין את חומרת ההתנהגות שלך.
הנתבע: אני רואה אבל לכן אני הולך לטיפול.
- וב-5.8.2022 מופיעים חילופי הדברים הבאים:
התובעת: אני מאוד מותשת.
הנתבע: מבין.
התובעת: אני מותשת בטירוף פיזית ואתה התשת אותי נפשית בטירוף, וגם את נ..
הנתבע: הבנתי.
התובעת: הוא לא הפסיק לבכות שאבא התנהג אליו כאילו הוא רצפה ושאבא לא מתגבר ועושה לא נעים.
הנתבע: כן אני יודע. אוף. זה מצער אותי מאוד. נמאס לי כבר ליפול ככה.
התובעת: הוא אמר: אבא אומר לא לצעוק והוא צועק עליי, אבא אומר לא לדחוף והוא דחף אותי ואבא אמר לא להכאיב והוא מכאיב לי. רק לפני 5 דק' נרגע. הוא בכה בשניה שנכנסנו למעלית.
הנתבע: זה נורא, ממש, פשוט נורא.
- בהקלטת שיחה בין הצדדים שהוגשה ע"י התובעת, הנתבע הודה, לכאורה, בהתנהגותו האלימה:
הנתבע: וזה [הכוונה לטיפול אצל ד"ר ק., מ.ב.] לא עבד. עכשיו אני לא מתכוון ללכת לבית משפט ולהגיד: "הנה דחפתי, התנהגתי באלימות, הוצאתי מהמרפסת", לא זוכר, כל מיני דברים, "הוצאתי למרפסת, אני צעקתי, טילטל... דחפתי את הבן שלי." אני לא מתכוון לעשות לעצמי כי, כי אני אפתח על עצמי תיבת פנדורה שאני לא רוצה להוציא אותה. אבל מה, הדברים האלה קרו, וזה אומר שזה לא עבד." [ההדגשה שלי, מ.ב.].
- מהאמור יש להסיק, כי הטיפול אצל ד"ר ק. נעשה בשל אלימותו של הנתבע ומתוך ניסיון להביא להפסקתה.
- בנסיבות אלה אין לקבל את עמדת הנתבע, לפיה על הצדדים לשאת חלקים שווים בחוב למטפלת, שכן התובעת היתה קורבן לאלימותו ואין לדרוש ממנה לשלם באופן שווה לנתבע את עלות הטיפול בשיכוך האלימות. לכך אוסיף, כי עצם העובדה שהנתבע הלך לטיפול אצל ד"ר ק. מהווה הכרה מצידו בבעייה שיש לו ובצורך לפתור אותה כדי להציל את חיי הנישואין של הצדדים.
- מנגד, ובשים לב למעורבותה בטיפול, הסכמתה לעלותו והתייחסותה לחוב כמשותף, על התובעת לשאת בחלק מסויים של החוב, שהוא בסופו של דבר חוב בר איזון על פי הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973.
- אין בידי לקבל את טענת התובעת לפיה אביו של הנתבע התחייב לשלם עבור הטיפול אצל ד"ר ק.. התובעת לא ביקשה לזמן את האב (שאינו בעל דין בהליך) כדי לברר עניין זה, ומשכך טענתה לא הוכחה.
- בנסיבות אלה, ובשקלול הטעמים שלעיל, מסקנתי היא כי על שני הצדדים לשאת בחוב אך לא בחלקים שווים. באיזון שבין טענות הצדדים נמצא, כי את החוב לד"ר ק. יש לחלק בין הצדדים באופן שהנתבע יישא ב-80% ממנו והתובעת ב-20%.
התוצאה
- התביעה לשיתוף ספציפי בדירת הנתבע ב-xxx נדחית.
- התביעה לחלוקה לא שווה של תוצרי איזון המשאבים נדחית. איזון הזכויות הסוציאליות של הצדדים בגין תקופת השיתוף ייעשה בהתאם להוראות סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, באופן שכל אחד מהצדדים יהיה זכאי למחצית שוויים של כלל הנכסים. תקופת השיתוף - מיום נישואי הצדדים בתאריך 00.00.2016 עד מועד הקרע, ביום 10.2.2023.
- הדרישה להשית על הנתבע את מלוא החוב למטפלת ד"ר ק. נדחית אך גם עמדת הנתבע לחלוקה שוויונית של החוב נדחית והוא יחולק באופן שהנתבע יישא ב-80% ממנו והתובעת ב-20%.
- בנסיבות העניין, ובשים לב לכך שהתביעה התקבלה בחלקה, כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, כ"ז תשרי תשפ"ז, 08 אוקטובר 2026, בהעדר הצדדים.