- אעיר כי לא נעלמו מעיני טענותיה של המשיבה בעניין ידיעת ציבור לקוחותיה את האפשרות השרירה והקיימת לשלוח טור בודד בלבד ואת עלותו של טור זה כמפורט לעיל. ואולם, טענות אלה מלמדות לכל היותר על היקף הקבוצה וכפועל יוצא על היקף הנזק, ולא על עצם גרימת הנזק.
- מן המקובץ לעיל עולה כי הוכחה לכאורה קיומה של עילת הטעיה במחדל.
עילות נוספות
- התובע כאמור טוען לקיומן של עילות נוספות - הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר ולא במשפט. לעניין הפרת חובה חקוקה טענה המשיבה, לראשונה בסיכומיה, כי על פי חוק הפרשנות הימורים אינם בגדר טובין כאמור בסעיף 17 לחוק הגנת הצרכן. הגם שנדמה ויש ממש בטענת המשיבה, הרי שהמבקש לא צמצם טענותיו אך לסעיפים העוסקים בטובין. לפיכך, משקבעתי קיומה לכאורה של עילת ההטעיה המעוגנת בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, נפתח הצוהר, על בסיס אותו סעיף חקיקה לדון בהפרת חובה חקוקה של דיני הגנת הצרכן. אשר לטענת עשיית העושר, משנמצא בסיס לכאורי לתובענה הייצוגית איני מוצאת לנכון לאשרה גם בעילה זו אשר ממילא נדמה כי אינה מהמרכזיות בטענותיו של המבקש.
- סיכום ביניים - מכל האמור עולה המסקנה כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות שבבסיס התובענה תוכרענה לטובת הקבוצה נוכח קיומן של עילות תביעה מתחום דיני הגנת הצרכן ולרבות הפרת הוראה חקוקה.
התנאים הנוספים לאישור תובענה ייצוגית
- לא די באפשרות הסבירה כי השאלות המהותיות תוכרענה לטובת הקבוצה, אלא עליהן להיות משותפות לכלל חברי הקבוצה. זאת ועוד, נדרש כי התובענה הייצוגית תהא הדרך ההוגנת והיעילה להכריע במחלוקת, וכן נדרש קיומו של יסוד סביר להניח שעניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב (סעיף 8(א) לחוק).
- סבורני כי בכפוף לאמור להלן תנאים אלו מתקיימים בענייננו.
אין בידי לקבל את טענות המשיבה כי רב השונה על המשותף בין חברי הקבוצה, וכן כי נוכח זכותה לנהל הליך לבירור טענותיו של כל טוען וטוען לחברות בקבוצה (זאת בהינתן שהימור הווינר נעשה בעילום שם ובהנחה שמרבית חברי הקבוצה לא שמרו על קבלת ההשתתפות), אין התובענה הייצוגית הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. טענות אלו דומות במהותן לסוג הטענות שצוינו בסעיף 25 לעיל. אלה גם אלה יש בהן כדי להשפיע על גודל הקבוצה, זהותה והפיצוי לכל אחד מחברי הקבוצה, אך אין בהן כדי להביא לדחיית בקשת האישור כליל. מושכלות יסוד הן כי הקשיים שבבירור פרטני מול כל אחד מחברי הקבוצה הם הם המצדיקים את בירור המחלוקת בדרך של תובענה ייצוגית. ראו בעניין זה פסק הדין בפרשת ראבי, שם נקבע בין היתר כי "כשלים מובנים כגון אלה שעליהם עמדנו לעיל ביכולת להוכיח 'בחישוב מדויק' את סכום הנזק הכולל שנגרם לקבוצה או את הנזק האינדיבידואלי שנגרם לכל אחד מחבריה, אופייני במיוחד לתובענות ייצוגיות צרכניות. במקרים כאלה מתעצם, אפוא, הסיכון כי המזיק יצא נשכר והרווחים שהפיק כתוצאה מן העוולה שביצע יוותרו בידיו רק מכיוון שקשה להוכיח בחישוב מדויק את הנזק המפוזר על פני קבוצה גדולה של ניזוקים אותם לא ניתן לזהות ..." (סעיף 49).
לא זו אף זו, הפיצוי הכספי שיפסק, ככל שייפסק, אינו חייב להינתן לכל אחד מחברי הקבוצה, ורשאי בית המשפט להורות על מתן סעד לטובת הציבור. כך על פי סעיף 20(ג)(1) לחוק:
"מצא בית המשפט כי פיצוי כספי לחברי הקבוצה, כולם או חלקם, אינו מעשי בנסיבות הענין, בין משום שלא ניתן לזהותם ולבצע את התשלום בעלות סבירה ובין מסיבה אחרת, רשאי הוא להורות על מתן כל סעד אחר לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, או לטובת הציבור, כפי שימצא לנכון בנסיבות הענין;"
"סיבה אחרת", כך נקבע בפרשת ראבי, "עשויה להתקיים באותם המקרים אשר בהם אין אפשרות לחשב במדויק את הסכום הכולל של הנזק משום שהנתונים שיש בהם כדי ללמד עליו אינם נתונים חיצוניים, כגון הפקעת מחיר בסכום ידוע, אלא צבר של נזקים פרטניים שהוכחתם המדויקת תלויה בעדותו של כל אחד מחברי הקבוצה ויש קושי להציג עדויות אלה למשל משום שחברי הקבוצה אינם ניתנים לזיהוי. במצב דברים כזה היצמדות לכללי הפיצוי הנזיקיים הרגילים עלולה להביא לידי החטאת הרציונלים והתכליות העומדים בבסיס מוסד התובענה הייצוגית ..." (סעיף 49 לפסק הדין). על דברים אלו חזר בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין ברזילי (סעיף 71 לפסק דינו של כב' השופט ח' מלצר). עוד ראו בעניין זה אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט 131, 141 (2006).