סעיף 10א(א) לפקודת הראיות מעמיד שלושה תנאים לכך שאמרה בכתב שמסר עד מחוץ לכותלי בית-המשפט תהיה קבילה כראיה לתכנה, ותוכל לשמש תחליף לעדות בבית‑המשפט. ברישא של ס"ק (א) מופיעה הדרישה כי על האמרה להיות "בכתב", כאשר הפסיקה הרחיבה את הדברים גם להקלטת דבריו של העד (ראו למשל: ע"פ 323/84 שריקי נ' מ"י, פ"ד לט(3), 505) או רישום תכנם בדוח זיכרון דברים.
רישום זה יכול להיעשות גם לאחר השיחה עם העד, ובלבד שהדברים באים לידי ביטוי מדוייק בזיכרון הדברים (ראו ע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מ"י, פ"ד נ(1) 133 בעמ' 166). בד"נ 23/85 מ"י נ' טובול, פ"ד מב(4) 309, התייחס כב' הנשיא שמגר לנושא הרשום בזיכרון דברים באומרו:
"אשר על כן מקובל עלי המבחן של הרישום בזמן מסירת האמרה או בסמוך לכך. מבחן זה זהה למבחן הזיכרון הטרי שאומץ על-ידי חברתי הנכבדת השופטת נתניהו. לפי מבחן זה, בתרגומו למציאות החיה, מודדים את הזמן, בדרך-כלל, על-פי שעות או מספר מועט של ימים, וככל שנוקפים השעות או הימים מעת מסירת הדברים ועד לרישום, קטנה גם האפשרות להכיר בתרשומת או בזיכרון הדברים כאמרה בכתב. כדברי חברי הנכבד השופט ש. לוין, יש להימנע מקביעת כללים נוקשים, אך קיימת חובה הנובעת מניה וביה ממהותו של העניין שבפנינו, כי הרישום יהיה סמוך לאמירה." (שם, בעמ' 354-355).
אין דרישה כי הדברים ימסרו על-ידי העד במסגרת חקירה על-פי דין, ואין האמרה צריכה להיות חתומה על-ידי העד או להרשם במו ידיו. האמרה יכולה להרשם מפיו של עד גם מבלי שהוא מודע לכך ואפילו הוא מסרב לרישומם של הדברים, ואין כל מניעה כי דבריו של העד יוקלטו ללא ידיעתו וללא הסכמתו.
"אמרה בכתב" היא גם אמרתו של נאשם משותף באותו כתב-אישום הנקרא להעיד להגנתו, כאשר באמרתו הוא מפליל את חברו. כפי שנקבע בבש"פ 4811/97 יחזקאל משה ואח' נ' מ"י, פ"ד נא(3) 817:
"...הכלל הוא שאין בעובדה שאמרת נאשם אינה קבילה לחובתו כהודיית חוץ, כדי לחסום את הדרך בפני עשיית שימוש בה כאימרת-חוץ-של-עד לחובתו של אחר, שהנאשם משמש עד במשפטו. במקרה כזה, מקום; שהנאשם - שהודיית החוץ שלו נפסלה - חוזר בו כעד מתכנה או מסרב להעיד, ניתן להציג את ההודייה כאמרת-חוץ של עד, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות..." (שם, בעמ' 821).
נקבע בפסיקה כי גם דבריו של עד שנרשמו בפרוטוקול דיון משפטי מהווה "אמרה בכתב" וכן הדבר לגבי נאשם העולה על דוכן העדים על-מנת להעיד להגנתו (ע"פ 141/84 מ"י נ' טובול ואח', פ"ד לט(3) 596, בעמ' 611). כך הם פני הדברים גם לגבי רישומים אישיים שערך העד לעצמו, או כאשר מדובר במכתבים אותם שלח לאחרים.