ההלכה לגבי הדרישה ל"אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית-המשפט" סוכמה על-ידי המלומד יעקב קדמי בספרו על הראיות, חלק ראשון (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003), עמ' 327 (להלן: "קדמי, על הראיות"):
"א. המדובר בהתבטאות של 'עד' – על-פי 'מעמדו' בעת מתן העדות, בין שהעיד ובין שלא העיד או שלא ניתן להעידו – שנעשתה מחוץ למסגרת הדיון הפלילי שבמהלכו מבקשים להציגה כראיה, המשתקפת בכתב, אם בכתב-ידו של העד ואם ברישום שנעשה על-ידי מי שהאזין לדבריו, בין בנוכחותו ובידיעתו ובין שלא בנוכחותו ובידיעתו, לרבות בהקלטה; ובלבד שבמקום שרישום דברי העד לא נעשה בעת אמירתם – יערך הרישום בהקדם ובהזדמנות הראשונה, וישקף את דבריו של העד ולא את התרשמותו של הרושם מהדברים ששמע ממנו.
ב. ולא למיותר יהיה לציין, כי מקום שמסר עד מספר אימרות חוץ בכתב, שתוכנן אינו זהה – לאמור: שמסר במספר אימרות מספר גירסאות שונות – ניתן להגיש כראיה את כל האימרות או רק חלק מהן; ולבית‑המשפט שמורה הסמכות לבחור מתוכן את זו האמינה עליו."
התנאי הראשון לשם קבלת אמרת חוץ של עד הינו כי "מתן האמרה הוכח במשפט". תנאי זה מחייב הוֹכחה כי האמרה נמסרה על-ידי העד. אם אישר העד בעדותו כי האמרה ניתנה על-ידו, ניתן להסתפק בכך. תנאי זה אינו נוגע להוֹכחת הנסיבות בהן ניתנה האמרה, אלא רק לגבי שאלת זיהויה של האמרה כאמרת העד. בע"פ 803/80 אבוטבול נ' מ"י, פ"ד לו(2), 523 נאמר:
"מקובלת עלי גישתו של בית-משפט קמא, שאיבחן בין קבילותה של אמרה לבין שאלת המשקל, אותו ניתן ליחס לדברים האמורים בה. עצם הקבילות היא תוצאה נגזרת אוטומאטית של קיום שלושת התנאים שבסעיף 10א(א), אשר אל הראשון מביניהם התייחסנו לעיל. תנאים אלו אינם מחייבים הבאת עדות על נסיבות גביית ההודעה אלא רק את זיהויה בתור אימרת העד, ואם העד עצמו מאשר זהותה כמבואר, אין אף צורך בהבאת עד נוסף כלשהו." (שם, בעמ' 528-529).
התנאי השני הינו כי "נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו", כפי שנקבע בפסיקתו של בית-המשפט העליון, די בכך כי העד התייצב לעדות וגם אם הוא מכריז על סירוב להעיד או אף שתק ולא השיב לשאלות, ניתן לראותו כ"עד במשפט". זאת, גם אם לא התאפשר לנאשמים לערוך לעד חקירה נגדית אפקטיבית.
התנאי השלישי נוגע לשוני בין העדות לבין האמרה בפרט מהותי, או כאשר העד מכחיש את תוכן האמרה וטוען כי אינו זוכר את תוכנה. כפי שנקבע בפסיקה, דרישה זו באה על סיפוקה כל אימת שהעד אינו חוזר על דברים שמסר באמרתו, שעה שמדובר בעניינים מהותיים (ראו ע"פ 9265/96 אברמוב נ' מ"י, נג(3) 481). לשם סיפוקו של תנאי זה די בכך כי מדובר בתשובות בלתי ענייניות של העד או כאלה שנמסרו כדי לצאת ידי חובה, וכן אם מדובר במתן תשובות מתחמקות או אף בהכחשת עצם עשייתה של האמרה. אין צריך לומר, כי כאשר קיימות סתירות מהותיות בין דברי העד בבית-המשפט לבין הודעותיו במשטרה כי אז מדובר בעדות השונה מהאמרה בפרט מהותי (וראו ע"פ 657/81 דנוך נ' מ"י, פ"ד לו(3) 818; ע"פ 365/81 אושרי נ' מ"י; ע"פ 116/87 נחמיאס נ' מ"י, מא(4) 716; ע"פ 254/88 מ"י נ' טמסום, מד(4) 663; ע"פ 2251/90 חוסאם בן מוג'הד נ' מ"י, מח(5) 221).