סעיף 10א(ג) עניינו במשקלה הראייתי של האמרה, אשר התקבלה כראיה בהתאם לסעיף 10א(א) לפקודת הראיות. סעיף זה קובע כי בית-המשפט יהא רשאי להעדיף את האמרה על-פני עדותו של העד לנוכח "נסיבות העניין".
על בית-המשפט לנמק את החלטתו זו, כאשר למושג "הנמקה" ניתנה משמעות רחבה (ראו קדמי על הראיות, בעמ' 348). בית-המשפט אינו חייב לקבל את האמרה כמקשה אחת ורשאי הוא לפצלה, לקבל חלקים ממנה כמהימנים וחלקים אחרים לדחות כבלתי‑מהימנים. אמרה שהתקבלה כמהימנה, הרי שהיא באה בנעלי העדות וניתן לבסס עליה, בנסיבות המתאימות, את הרשעתו של הנאשם, בכפוף לקיומו של דבר לחיזוקה של האמרה.
בע"פ 949/80 שוהמי נ' מ"י, פ"ד לה(4) 62, התייחס בית-המשפט העליון לשיקולים אשר אמורים להנחות את בית-המשפט בבואו להעדיף את האמרה על-פני עדותו של העד בבית-המשפט:
"הפעלתו של סעיף 10 א כרוכה ביישום דרכי בחינה וביקורת, שביטויין בקביעת שורה של נושאים, שאותם משווה בית-המשפט לנגד עיניו, כאשר הוא שוקל קבלתה של אמרה כראיה והעדפתה על-פני עדות בבית‑המשפט. נושאים אלו הותוו בסעיף 10 א (ג) לפקודה הנ"ל, הקובע, כי בית-המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה, שנתקבלה לפי סעיף 10 א, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד בבית‑המשפט, והכול אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת, שנתגלו במהלך המשפט. כמו בכל עניין, הכרוך בהערכה של עדות ובשקילת מהימנותה, אין מדובר, כמובן, ברשימה ממצה של הנושאים, הנשקלים על-ידי בית-המשפט, וגם לא בקביעה, כי כל אחד מן המרכיבים, שמצאו מקומם בסעיף 10 א (ג), חייב למצוא ביטויו המוחשי בכל החלטה, המתייחסת לאמרה פלונית; בדומה לדרך, שננקטה בסעיף 53 לפקודה הנ"ל, נמנו כאן נושאים או גורמים עיקריים, אשר הם היכולים לשמש להכרעה ולבחירה בין אמרה לעדות, כאשר השאלה עולה באופן מוחשי.
כך, למשל, יכול וההתנהגות של עד פלוני בבית-המשפט לא תעלה במקרה מסוים מאומה ולא תוכל לשמש ככלי עזר להכרעה בעניין האמינות, אלא רק גורמים אחרים, כגון סימני האמת העולים מן הראיות; משמע, המחוקק לא ביקש אלא להפנות תשומת לבו של בית‑המשפט לנושאים או לגורמים, שאותם עליו לשוות נגד עיניו, בטרם יגיע להחלטתו." (שם, בעמ' עמ' 69-70).
גם בע"פ 803/80 אבוטבול נ' מ"י, פ"ד לו(2) 523, נקבע על-ידי בית-המשפט העליון כי: