"המילים 'נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במשפט', אינן מצביעות על כך כי בכל מקרה דרושים כל המרכיבים הנ"ל גם יחד כאילו מדובר בתנאים מצטברים... יכול שבית-המשפט יעגן החלטתו בנתונים השאובים מכל הנתונים הנ"ל או מקצתם. כל מקרה נבחן כמובן לאור נסיבותיו..." (שם, בעמ' 530).
בבחינת "נסיבות העניין" יבואו בחשבון נסיבות שקדמו למתן האמרה ולא נסיבות מאוחרות לה, וכפי שנקבע בע"פ 95/87 אשור נ' מ"י, פ"ד מא(4) 598, הצעה שניתנה לנותן האמרה לשמש כעד מדינה לאחר שמסר את אמרתו, לא תובא בחשבון בין שיקולי העדפתה של האמרה על-פני העדות בבית-המשפט.
סעיף 10א(ג) מחייב את בית-המשפט לציין את הטעמים שהביאוהו להעדיף את האמרה על‑פני העדות בבית-המשפט, ומשמעות הדבר כי "אין המדובר בבחירה שרירותית בין העדות במשפט לבין האמרה, אלא בבחירה מעוגנת בנתונים שנשקלו ונבחנו על-ידי בית-המשפט..." (ע"פ 869/81 מ"י נ' שניר, פ"ד לח(4) 194).
סעיף 10א(ד) קובע כי לא יורשע אדם על-סמך אמרה שהתקבלה על-ידי בית-המשפט "אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה". המדובר בתוספת ראייתית שאינה בגדר תוספת "מסבכת" אלא "מאמתת" בלבד. וכפי שנקבע בע"פ 691/92 אהרון נ' מ"י, פ"ד נ(3), 675: "להבדילה מראיית סיוע, אין ראיית החיזוק חייבת להתייחס לשאלה השנויה במחלוקת דווקא, או לאישום בעבירה עצמה, אלא די בראיה המגבירה את אמינותה של האמרה על‑ידי אישור פרט רלוואנטי לעבירה באמרה" (שם, עמ' 678).
בע"פ 241/87 כהן נ' מ"י, פ"ד מב(1) 743, התייחס בית-המשפט העליון לשאלה אם "הדבר לחיזוק" צריך להתייחס לכל עבירה ועבירה בנפרד או שמא ניתן להסתפק בראיית חיזוק לאמרה כולה.
בית-המשפט קבע כי המבחן אינו נעוץ בכך כי העבירות כולן מעוגנות באותה אמרה, אלא בקיומה של "זיקה פנימית או בקרבה עניינית שבין העבירות", כשאז אין צורך בחיזוק נפרד לכל פרט אישום.
מקום שבו מדובר באמרת-חוץ של עד שהוא שותף לעבירה, אך אינו עד מדינה, אין דרישה לראיית סיוע ועדיין מדובר ב"דבר לחיזוק" של האמרה, גם אם ניתן לדרוש דרגת חיזוק משמעותית. עדות שהיא עצמה זקוקה לתוספת ראייתית עשויה לספק את דרישת "הדבר לחיזוק" לגבי אמרתו של עד אחר (ראו למשל ע"פ 6252/92 בשיר ואח' נ' מ"י; ע"פ 5015/98 אקרישבסקי נ' מ"י; ע"פ 804/95 גרינברג נ' מ"י, פ"ד מט(4) 200).
וכפי שמציין המלומד קדמי בספרו על הראיות, בעמ' 377: