"אין מניעה על כן, לבסס הרשעה על שתי אמרות חוץ בכתב של עדים 'סתם', או של שותפים 'סתם', ואפילו של שותפים 'עדי מדינה'; שכאמור – דין האמרה כדין 'עדות' שנותן מוסרה, ודרישת ה'דבר לחיזוק' עומדת לצידה אך ורק כאשר היא מהווה 'עדות עיקרית', להבדיל ממצב שבו אין היא אלא 'תוספת'."
ועוד נאמר באותו נושא:
"הצורך ברמת תוספת גבוהה מ'דבר לחיזוק' – יקבע על-פי 'מעמדו' של העד בעת מסירת האמרה; ולא בעת מסירת העדות; הפך העד ל'עד מדינה' לאחר מסירת האמרה – לא תהא אמרתו טעונה 'סיוע' אלא 'דבר לחיזוק' בלבד."
ראיות נסיבתיות
- חלק מהעובדות הנטענות על-ידי התביעה מתבססות על ראיות נסיבתיות, בהעדר ראיות ישירות להוכחתן. לפיכך, ראוי להקדיש מספר מילים לנושא הראיות הנסיבתיות.
כפי שנקבע ב-ע"פ 6096/94 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 732 בעמ' 736:
"ראיות נסיבתיות נבחנות על-פי עקרונות לוגיים המגלמים את ניסיון החיים והשכל הישר... בעניין זה הכלל הוא כי אם האפשרות להסיק ממכלול הראיות קיומן של עובדות שאין בהם אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומן של עובדות שיש בהן אשמת הנאשם, הרי שיש להרשיע את הנאשם. שכן שבמצב כזה לא נותר כל ספק סביר באשמתו.
הראיות הנסיבתיות עשויות להביא למסקנה המרשיעה בדרך האלימינציה של פירושים המתיישבים עם חפות הנאשם. כנגד הראיות המצביעות על אשמת הנאשם, על בית-המשפט לשקול – על-פי מבחני ההיגיון וניסיון החיים – היפותזות סבירות המתיישבות עם חפותו של הנאשם. הנאשם יורשע רק אם המסקנה המרשיעה הינה המסקנה ההגיונית היחידה".
בע"פ 6167/99 שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 577, התייחס בית-המשפט העליון למהותה של הראייה הנסיבתית באומרו:
"הראיה הנסיבתית נבדלת מן הראיה הישירה בכך שהיא אינה מוכיחה במישרין עובדה מן העובדות הטעונה הוכחה, אלא מוכיחה קיומה של נסיבה שממנה, על דרך היסק הגיוני, ניתן להסיק את דבר קיומה של העובדה הטעונה הוכחה.... הראיה ה'נסיבתית' פועלת, אפוא, 'בעקיפין': היא מוכיחה במישרין קיומה של 'נסיבה'; וזו משמשת בסיס לקביעת קיומה של 'עובדה', על דרך של הסקת מסקנות שבהגיון ובנסיון החיים... וכך, הראיה הנסיבתית מוכיחה את הנסיבות ולא את העובדה הטעונה הוכחה, והליך קביעת המימצא העובדתי נעשה בדרך של הסקת מסקנה הגיונית מן הנסיבות שהוכחו בראיה ישירה. רק אם המסקנה המפלילה המוסקת מן הראיות הנסיבתיות גוברת באופן ברור והחלטי על כל תזה עובדתית חלופית אחרת, כי אז ניתן לומר שהיא הוכחה מעל לספק סביר. עליה להיות המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק בנסיבות העניין, ודי באפשרות קיומה של מסקנה אפשרית אחרת שאינה רחוקה ודמיונית כדי להקים ספק סביר שדי בו לזיכויו של נאשם..." (שם, בעמ' 586-587; וראו גם: ע"פ 5152/91 חליווה נ' מדינת ישראל, לא פורסם, ניתן ביום 17.10.95; ע"פ 497/92 מייקל נ' מדינת ישראל, לא פורסם, ניתן ביום 24.10.95).