התביעה טוענת בסיכומיה, כי כדי לפטור מי מבין הנאשמים מאחריות, יש להצביע על כי האחר ביצע מעשה מתוך חריגה מהמוסכם בין השניים. מאחר שנאשם 2 לא העלה טענה לפיה חרג נאשם 1 מהמוסכם או שעשה מעשה שלא בידיעתו ושלא בהסכמתו, הרי שיש לראותו אחראי לכל מעשיו של נאשם 1. התביעה מביאה גם מדבריו של נאשם 2 בעדותו בביהמ"ש, מהם עולה כי בכל מערכת היחסים העסקית ביניהם, לא נתקל בדיווח שיקרי או בהעלמת עובדות מצידו של נאשם 1.
גם אם היו ויכוחים או אי הסכמות ביניהם, הרי שמדובר בדברים שאינם קרדינליים, כלשון נאשם 2. התביעה מביאה מדבריו של נאשם 1 עצמו, אשר העיד: "שלמה חתום על דוחות הביצוע, אני לוקח אחריות כמו שלמה... כל מה ששלמה עשה זה אני" (עמ' 7332, ש' 4-5). נאשם 2 אינו מסתייג, בעדותו בבית המשפט, מדבריו של נאשם 1 גם אם לטענתו היה נאשם זה "המנהל העליון" או "שר החוץ" של קבוצת החברות שבשליטתם. התביעה מוסיפה וטוענת כי דווקא בתחום הפיננסי היה הנאשם 2 הדמות הפעילה מבין שני הנאשמים והוא זה שהיה אחראי, במידה רבה, לסיבובי הכספים ולמרמה המוניטרית.
לפיכך, סבורה התביעה כי ניסיונותיו המאוחרים של נאשם 2 להרחיק עצמו ממעורבות במעשי המרמה המתוארים באישומים השונים, לא יצלח.
האישום הראשון מייחס אחריות, בין היתר, גם לנאשם 3, חיים סדרס, וגם לחברות אפיקי נחל חברה לבניין בע"מ ו-א.א.ס.ט בניין והשקעות בע"מ (נאשמות 5 ו-6). זה המקום, אם כן, להציג את טענות התביעה בנוגע לנאשם 3 ולנאשמות 5 ו-6:
נאשמת 5 (להלן: "נאשמת 5" או "חברת אפיקי נחל") התאגדה ביום 10.5.95 וביום 1.11.95 מונה נאשם 3 כדירקטור בחברה. נאשמת 6 (להלן: "נאשמת 6" או "חברת א.א.ס.ט") התאגדה ביום 3.1.96, וכעולה ממסמכי רשם החברות, היה נאשם 3 בעל 99 מניות (מתוך 100) בשתי החברות הנ"ל (ת/766). אין חולק כי שתי החברות הנ"ל באו בנעליה של חברת GWS והפכו לקבלן המבצע, בפרוייקטים שונים המתוארים בכתב האישום, החל מחודש אוקטובר 1995. התביעה טוענת כי מי שייסד בפועל את שתי החברות הנ"ל הם הנאשמים 1 ו-2 והם היו בעליהם האמיתיים, באמצעות נאשם 3 שאליו מתייחסת התביעה כ"איש קש". הנאשמים 1 ו-2 עשו שימוש בחברות אלה על-מנת לבצע חלק מהפרוייקטים ו"לגלגל" המחאות שניתנו על-ידי חברת GWS, ואשר חוללו בשל אי פירעון. לגישת התביעה, בוזבז זמן רב לריק על-מנת להראות כי אין מדובר בחברות עצמאיות בשליטת נאשם 3, אלא בכלי שהיה בידי הנאשמים 1 ו-2. זאת, מאחר שהוכח "בראיות אין ספור כי חברות אלו פעלו ממשרדם של נאשמים 1 ו-2 וכל ההחלטות החשובות התקבלו על-ידי נאשמים אלה לשם מימוש האינטרסים הכלכליים שלהם". התביעה מוסיפה וטוענת כי בעלותו של נאשם 3 באותן חברות, היתה פורמלית בלבד, כאשר נאשם 3 היה עושה דברם של הנאשמים 1 ו-2 ובפועל נמנה על צוות העובדים שסר למרותם. בשל כך יש לראות את הנאשמות 5 ו-6 כחברות קשורות לתאגידים שבשליטתם של הנאשמים 1 ו-2.