שבידיה המידע, לקבל החלטה בעניין מסירת המידע. למעשה, לפי הילך הטיעון של העותרת, ניתן היה לטעון שהרשות מצויה בניגוד עניינים כל אימת שהיא דנה בבקשה לפי חוק חופש המידע, שהרי מדובר בחשיפת מידע המצוי ברשותה ורבות מהעילות שלא לחשוף את המידע לפי חוק חופש המידע קשורות לאינטרס כזה או אחר של הרשות הציבורית. כפי שטענה המדינה, לבחינת הבקשה דווקא על-ידי גורם במשרד האוצר ישנם יתרונות שונים כגון בחינת העניין על-ידי גורם מקצועי שמכיר את המאטריה. מכל מקום, כך מורה החוק והעותרת אינה תוקפת את הוראות החוק (להצעה לשינוי החוק ראו, יורם רבין ורועי פלד "שבע שנים לחוק חופש המידע: האם הושגה השקיפות המיוחלת?" המשפט יא 625, 635 (20077)). ויודגש, שטענתה של העותרת לפניי הייתה כללית – ביחס לכל נושא תפקיד במשרד האוצר ולא ביחס לגורם הספציפי שקיבל את ההחלטה בנדון (השוו, סומר, לעיל, בעמ' 443-442). על כל האמור יש להוסיף, שהחוק מעניק לבית המשפט סמכויות רחבות החורגות מעילות הביקורת השיפוטית הרגילות על החלטות של הרשות המינהלית (ראו סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע) וגם בכך יש כדי להקהות את טענת העותרת.
סיכום
- נסכם את מסענו: לאחר שקבענו שחוק חופש המידע חל בנסיבות המקרה, ומדובר ב"רשות ציבורית" וב"מידע" כהגדרתם בחוק, בדקנו את הסייגים שבסעיף 99 לחוק הנוגעים לדבר. מסקנתנו הייתה, שאין לקבל, בנסיבות העניין הספציפיות, את טענת העותרת עצמה לאיסור מסירת מידע לפי הסייגים שבסעיפים 9(א)(3) ו-9(א)(4) לחוק חופש המידע (הגנה על הפרטיות ואי גילוי לפי דין). עוד קבענו, שאין גם לקבל את הטענות לעניין אי מסירת המידע באופן גורף, רק בשל העובדה שמקורו בבוררות, לפי הסייגים שבסעיפים 9(ב)(6) ו-9(ב)(7) לחוק חופש המידע. עם זאת, מן הטעמים שציינו, נקבע שיש בנסיבות המקרה מקום לבחינת סוגיות פרטניות על ידי המדינה קודם לקבלת הכרעה סופית בכל הקשור לסייגים השונים שפורטו לעיל, כאמור בפסקאות 74, 81 ו-85 והעניין מושב לרשות לשם קבלת החלטה סופית בנדון.
- ו"במבט על": בין המדינה לבין מפעלי ים המלח יש מחלוקת של ממש המצויה בשלבים סופיים של הכרעה בבוררות. אלא שלא מדובר במחלוקת "פרטית". מדובר במחלוקת ובסכסוך בעלי מאפיינים ציבוריים מובהקים. בתביעה בהיקף כספי ניכר. בסוגיית היקף התמלוגים שהמדינה מקבלת – כנאמנת הציבור כולו – בגין הניצול של משאבי הטבע של הציבור כולו. החיסוי המלא של הליך זה כדי הליך "חשאי" – כפי טענת העותרת, וכדי אי החלה של חוק חופש המידע על הנדון – אינו מעוגן בדין החרות. ומעבר לכך, הוא מעורר קושי על רקע חובת שקיפות פעולת הרשות הציבורית והיותה נאמנת הציבור. נזכיר את דבריו של כב' השופט צ' ברנזון באחד המקרים, שעסק גם הוא בעקיפין בחשאיות הליכי בוררות: צוין שם, שיש מקום לקיים באותו המקרה את הדיון בפומבי "ולא בבוררות
--- סוף עמוד 38 ---