תמצית הטענות
- המערערת טוענת בערעורה כי על פי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה יחויב עובד במס על כל תקבול שנתן מעביד לעובדו בשל עבודתו, לרבות על שוויו של שימוש ברכב שהועמד לרשותו. המערערת סבורה כי התקנות שהתקין שר האוצר לחישוב שווי שימוש ברכב, יוצרות חזקה בדבר שווי השימוש הניתנת לסתירה. לטענתה, חישוב שווי השימוש צריך לבטא את עקרון "מס האמת". על כן, כך לגישתה, רשאי מעסיק להוכיח בראיות נפרדות את שווי השימוש ברכב, ומשעמד בנטל ההוכחה תחושב הכנסת העובד בגין השימוש ברכב על פי שווי השימוש שהוכח.
עוד טוענת המערערת, כי בעזרת התכנה- Save Tax ניתן לקבוע את שווי השימוש ברכב שניתן לכל עובד בהתאם להיקף הנסיעות הפרטיות של העובד וחישוב החלק היחסי של הוצאות אחזקת הרכב בהתאם. המערערת טוענת כי התכנה ומערכת המעקב שהותקנו ברכבים שהועמדו לרשות עובדיה היא מהימנה ומשקפת את השווי הכלכלי האמיתי של השימוש ברכב הצמוד. על כן, מבקשת המערערת לקבל את הערעור ולבטל את השומות שהוצאו לה.
- המשיב לעומתה סבור כי על פי הוראות הפקודה יחושב שווי שימוש ברכב אותו מעמיד מעביד לרשות עובדו רק על פי תקנות השווי. לטענת המשיב התקנות אינן בבחינה חזקה הניתנת לסתירה אלא הוראה כופה שאין לסטות ממנה. על כן, סבור המשיב כי עובד או מעביד אינם יכולים להוכיח שווי שימוש אחר.
המשיב מבהיר כי העמדת רכב צמוד לעובד לשימושו הפרטי, היא הטבה ששוויה קבוע בתקנות השווי. עובד שאינו מעוניין לשלם את המס בגין הטבה זו אינו מחויב לעשות שימוש פרטי ברכב המעביד והוא יכול לוותר על ההטבה.
המשיב טוען לחלופין כי המערכת שהתקינה המערערת אינה מהימנה; היא מבוססת אך ורק על דיווחי העובד והמעביד, ללא כל דרך אובייקטיבית לבחון את אמינות הדיווחים ולפקח עליהם.
זאת ועוד, טוען המשיב כי שווי ההטבה לעובד הזכאי לרכב צמוד לשימושו הפרטי, כולל מרכיבים נוספים פרט להוצאות האחזקה והפחת שחושבו על ידי המערערת ועל כן אין לאמץ את דרך החישוב שערכה המערערת.
דיון והכרעה
--- סוף עמוד 5 ---
- כפי שיפורט להלן, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות וכי אין להתערב בשומות שהוציא המשיב.
למסקנתי זאת הגעתי מכמה טעמים; שוכנעתי כי המחוקק בחר לקבוע את שווי ההטבה שתיזקף לעובד בשל העמדת רכב לשימושו הפרטי על פי נוסחאות שנקבעו בתקנות השווי. נוסחאות אלו אינן מקימות חזקה הניתנת לסתירה והמחוקק לא התיר לנישומים להוכיח את שווי ההטבה בדרכים אחרות; לא שוכנעתי כי נפל פגם בתקנות המצדיק את פסילתן בשל אי סבירות; עוד מצאתי לקבוע כי אפילו ניתן היה להוכיח שווי שימוש השונה מהחישוב על פי תקנות השווי, הרי שאין במערכת שהותקנה על ידי המערערת די כדי לקבוע שווי שכזה.