--- סוף עמוד 54 ---
- במאמר מוסגר אציין כי במסגרת הערעור העלתה המדינה שיקול נוסף, שלא עלה בבית הדין האזורי, והוא השיקול התקציבי. בשיקול זה ייתכן ויש בעייתיות שכן ככל שההשלכות התקציביות של העדר קציבה נובעות מהעלאת שכר כתוצאה מוותק או מעלייה הדרגתית בשווי הזכויות הסוציאליות בהתאם להוראות הדין - שאלה היא אם ניתן להביאן בחשבון. עם זאת ההסתדרות לא טענה לכך בהליך שלפנינו והשיקול התקציבי לא הוצג כשיקול דומיננטי, ולכן אינני סבורה כי יש בכך כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי.
שאלת הסבירות - שיקולים רלוונטיים נוספים ומידת הבאתם בחשבון
- גם אם קבעתי לעיל כי השיקולים שנלקחו בחשבון על ידי המדינה הם שיקולים רלוונטיים, אין בכך כדי למצות את הדיון בשאלת הסבירות שכן קיימים גם שיקולים רלוונטיים נוספיםשהיה על הנציב לשקלל טרם קבלת החלטתו. ראשית וכשיקול מרכזי, מקובלת עלי קביעת בית הדין האזורי כי המדינה מחויבת הייתה לקחת בחשבון שיקולים הנוגעים להשלכות החלטת הקציבה על העוזרים המשפטיים, שהרי "העובד אינו 'חפץ' ואינו קניינו של המעסיק. העובד, הבכיר והזוטר כאחד, אינו 'פיון' על לוח האשקוקי ואינו 'פיגורת משחק על לוח השחמט'. עובד הוא אדם, בשר ודם..." (בלשונה של הנשיאה (בדימוס) נילי ארד ב-ע"ע (ארצי) 14039-07-11 חנה סולטני - מדינת ישראל [פורסם בנבו] (20.12.13); על החובה לשקול לא רק צרכים מבצעיים ומנהליים אלא גם שיקולים הנוגעים לעובד כפרט - באותו הקשר בנוגע לשוטרת המועמדת לפיטורים - ראו את בג"צ 3798/09 גורוחוד נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל [פורסם בנבו] (7.12.10)).
המדינה טענה בהקשר זה כי עליה לשקול את "האינטרס הציבורי במבט רחב", אך אינני סבורה כי האינטרס הציבורי מנוגד לחובה לשקול את השלכות החלטת הקציבה על חייהם של העוזרים המשפטיים וכבודם האנושי (להלן: שיקול כבוד האדם). לטעמי מכוח החובות המוטלות על המדינה כמעסיקה בכלל ומעסיקה ציבורית בפרט, עליה לוודא כי הדרך בה בחרה להעסקת העוזרים המשפטיים (כמו כל עובד אחר) אינה מנוגדת לעקרונות יסוד של דיני העבודה או לתכליות שאמורות להיות מושגות באמצעותם, דוגמת התכליות שנועדו להבטיח לעובדים תחושת שייכות, אפשרות להשמיע את קולם במקום העבודה, אפשרויות קידום והתפתחות מקצועית וכן אפשרות לייצוג ארגוני. חובה זו - לשקול את השלכות ההחלטה הניהולית על העובד - חלות לטעמי על כל מעסיק (ומכוח קל וחומר - על