מדובר בדברים החוסים תחת הגנה זו. לנוכח אופן ניסוח הדברים והעובדה שלא פורסמו בתפוצה רחבה אלא בתשובה לסמנכ"ל ההנדסה בלבד דעתנו היא כי הם מקיימים את התנאי של תום לב.
סעיף 15(10)
- סעיף 15(10)מקנה הגנה למפרסם בתום לב מקום בו "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן".
על פי גוטמן, הגנה זו משתרעת גם על פרסומים שהם עצמם לשון הרע. אמנם נכון הוא שלא מדובר "ברשיון להרוג", אלא בהכחשה של לשון רע קודמת, וכל עוד המפרסם לא חרג באופן סביר ממסגרת ההכחשה. לדידו בתנאים אלה עמד ובפרט כאשר נדרש להתמודד עם טענות קיצוניות חוזרות ונשנות של בוגר. ההסבר היחיד שמצא למצב דברים חריג בו אדם מלומד נוקט בלשון חסרת רסן היא שהוא זקוק לטיפול נפשי. בנסיבות אלה אף קמה לו חזקה שפעל בתום לב.
- על פי שנהר, מנוסח הסעיף ומהשימוש במילה "אלא" ניתן ללמוד שהגנה זו אכן אינה חלה על כל תגובה ללשון הרע שפורסם קודם לכן, אלא רק על תגובה המהווה גינוי או הכחשה של אותה לשון הרע. כך על פי הפסיקה תרופתו של הנפגע מלשון הרע איננה על דרך פרסום נגדי, מצדו, של לשון הרע על המפרסם. כך יסוד תום הלב לא יתקיים כאשר המפרסם פגע בנפגע מעבר לנדרש לשם הגנת האינטרס הלגיטימי של המושמץ הראשון (שנהר בעמ' 299-300 והאסמכתאות שם).
- נכונים אנו לצאת מתוך הנחה כי גוטמן אכן הגיב ללשון הרע שפורסם כנגדו. אלא שכפי שהבהרנו גם קודם החרות שנטל לעצמו בכל הנוגע למצבו הנפשי של בוגר חורגת מגינוי או הכחשה של הדברים ועולה על המידה לנדרש לשם הגנה על האינטרס הלגיטימי שלו ועל כן אינה חוסה תחת הגנה זו.
הגנות תום הלב – הבעת דעה
סעיף 15(4)
- ההגנה הקבועהבסעיף 15(4)משתרעת על פרסום בתום לב כאשר "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".
על פי גוטמן הגנה זו מתאימה לדבריו "ככפפה ליד". לא רק על שום שמקורות על כל עובדיה היא חלק מהשירות הציבורי בישראל אלא בשים לב לטענתו החוזרת של בוגר עצמו שבדבריו
--- סוף עמוד 39 ---
היה "עניין ציבורי". בהקשר זה מפנה גוטמן לפסיקת בית משפט השלום בעניין ת"א (הרצ) 23276-11-13 חסון נ' יפת (6.5.2015), שם נקבע כי פרסום של הורה על לוח מודעות בגן ילדים בדבר גביית דמי ועד מופרזים על ידי יושבת ראש הוועד היא הבעת דעה בעניין ציבורי, והדברים הם בבחינת קל וחומר לענייננו.
- הגנות הנוגעות להבעת דעה אינן מותנות בכך שתוכן הפרסום המשמיץ היה אמת והן אף אינן מותנות בכך שבפרסום היה "עניין ציבורי" ובכך הן נבדלות מהגנת אמת הפרסום (סעיף 14). תנאים אלה הומרו בדרישה כי הפרסום יובן כדעה בלבד (שנהר, עמ' 307-308). כאשר המבחן לעניין זה יהיה מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום בשים לב לניסוחה של האמרה, מקומה בפרסום כולו ומבנה הפרסום בכללותו (שנהר, עמ' 311). פרסומים המציבים סימני שאלה לגבי אפשרות מסוימת יכולים לבוא בגדר הבעת דעה החוסה תחת הגנת הבעת דעה (ראו:ע"א 4/85 צור נ' הוכברג ואח' פ"ד מב(3) 251, 257 (1988)) , וגם אם הביקורת כשלעצמה מוגזמת או לא מוצדקת (ע"א (עליון) 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד ל"א(2) 281, 315 (1977). כך, אין מניעה עקרונית להפריד בין חלקי פרסום הנוגעים לעובדה לעומת דעה ובלבד שתהא הפרדה מספקת בין המשפטים או הקטעים הנוגעים לדעות לעומת עובדות.
- כשעיקרים אלה מנחים דעתנו היא כי חלקו של מכתבו של גוטמן הנוגע לאפשרות כי בוגר סובל מבעיות הקשורות בתחום הפסיכיאטרי חוסה תחת הגנה זו. דעתנו היא כי בשים לב למקומה של האמרה במכתב, ובפרט במשפט שבו היא כלולה, במבנה הכללי של המכתב הרי שבנקל ניתן לקבוע, כי הרושם המתקבל אצל הקורא הסביר הוא כי מדובר בדעתו האישית של גוטמן על ההתנהגות החריגה של בוגר בקשר לעניין ציבורי מובהק. הוא העניין שהעלה בוגר במכתב למר בוקי אורן והמופיע כבר בכותרתו "משבר משק המים...". בכלל זה שוכנענו כי הפרסום נעשה בתום לב משלא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין הקשות בו מאשים בוגר את גוטמן, בין היתר, ב"יום כיפור" של משק המים ולא בפעם הראשונה. זאת עם כניסה של הנהלה חדשה למקורות 'שלא ידעה את גוטמן'. על כך נוסיף, את האמור בענייןאבידןוהוא שההגנות שבחוק צריכות להבחן בהתייחס להקשר של יחסי עבודה על מאפייניהם הייחודיים. בתוך כך יש להביא בחשבון שבמקום עבודה הוא מקום חי ותוסס שיש להבטיח בו שיח פתוח, ללא חשש או מגבלות, וכי יתכנו מצבים בהם יאמרו דברים מתוך סערת רגשות ובעידנא דריתחא (פסקה 15). דעתנו היא כי הדברים יפים לגוטמן שלנוכח הדברים הקשים של בוגר באותה נקודת זמן נקלע, שלא בטובתו, לעידנא דריתחא.
- שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לחלקו השני של המכתב הנוגע בחוסר מקצועיותו של בוגר. בהקשר זה דעתנו היא כי הדברים אינם מוצגים כהבעת דעה אלא כעובדות שהתרחשו בפועל ועל כן חלקו השני של המכתב אינו חוסה תחת הגנה זו.
--- סוף עמוד 40 ---