| פסק דין |
- התובע, מר ישראל פרל (להלן: "ישראל" או "התובע") הקים לפני כ-15 שנים עסק ששמו "IPL" (להלן: "IPL") בתחום מוצרי דגי הנוי (להלן: "אקווטיקה"). בשלב מסוים, הצטרף הנתבע 3, מר לניר גילת (להלן: "לניר" או "הנתבע 3"), לעסקו של ישראל, כאחראי על ביצוע ההזמנות והקשרים עם הלקוחות.
- בשנת 2009 פנתה הנתבעת הפורמאלית 1, חברת Brightwell Aquatics האמריקאית (להלן: "ברייטוול") לישראל, בהצעה כי מוצריה ישווקו בישראל באמצעות IPL שבבעלותו. מאחר שעד לאותה עת לא יובאו מוצרי האקווטיקה של ברייטוול לישראל, ערכה ברייטוול בדיקות ביחס ל-IPL, כאשר בסיומן התקשר ישראל עם ברייטוול והחל לרכוש ולשווק מוצריה בישראל. הלכה למעשה, הייתה IPL במשך מספר שנים הגורם היחיד אשר ייבא את מוצרי בריטוול לישראל.
- כמו כן, בשנת 2012 החלה IPL לייבא לישראל גם את מוצרי האקווטיקה של הנתבעת הפורמאלית 2, חברת (Oase GMBH) Eden האיטלקית (להלן: "עדן"), וזאת מבלי שנחתם הסכם בלעדיות לייבוא כאמור בינה בין עדן.
- ביום 25.8.2015 שלח מנכ"ל ברייטוול הנוכחי, מר ג'ק קנט (להלן: "קנט") הודעת דוא"ל לישראל בדבר אי סדרים אשר אירעו ביחס להזמנת מוצרי ברייטוול, ובין היתר ציין במכתבו כי ברייטוול מעריכה אתIPL והודתה לו על עסקיהם במהלך השנים.
- בשנת 2016 החליט ישראל להרחיב את עסקו באמצעות הכנסת שותף. לשם כך, פנה לנתבע 2, מר עמרי אלון (להלן: "עמרי" או "הנתבע 2"), שהינו בעל עסק מוכר בתחום דגי הבריכות והאקווטיקה, וביקש לעניין אותו בשיתוף פעולה בין השניים. הצדדים החלו לנהל משא ומתן בנושא, אשר הבשיל ביום 14.6.2015 לכדי הסכם שותפות ביניהם (להלן: "ההסכם"). על פי ההסכם, יקימו הצדדים שותפות בחלקים שווים אשר תיקרא איי.פי.אל אקווטיקס (להלן: "השותפות"), וזכויות החתימה בה תהיינה חתימתם המשותפת של ישראל ועמרי. כמו כן נקבע בסעיף 8 להסכם (להלן: "סעיף הבלעדיות") כי כל אחד מן הצדדים רשאי לדרוש את פירוק השותפות בהודעה של 3 חודשים מראש, כאשר במקרה של פירוק יהא באפשרותו של ישראל להמשיך ולעבוד באופן בלעדי מול הספקים והעסקים אשר שמם נכתב בנספח א' להסכם (וביניהם גם ברייטוול ועדן).
- כמו כן, לאחר חתימת ההסכם, עבר לניר להיות עובד של השותפות, והיה אחראי על הקשר עם הספקים, כאשר עובד נוסף, מר אלירן אדרי (להלן: "אלירן") גויס בהמשך לתפקיד איש המכירות של השותפות.
- בעקבות חוסר שביעות רצונו של עמרי מהדרך בה התנהלו היבטים מסוימים בשותפות, החלו חיכוכים בינו ובין ישראל. יחסי השניים על שרטון כחצי שנה לאחר הקמת השותפות, כאשר במהלך ויכוח ביניהם בחודש ינואר 2016 הודיע ישראל לעמרי כי אינו מעוניין להמשיך בשותפות ביניהם. בסמוך לכך הודיע לניר על התפטרותו מעבודתו בשותפות, ואולם בשלב זה חזר בו ישראל מכוונתו לפרק השותפות וציין כי ברצונו לנסות ולשקמה. אף על פי כן, החליט עמרי כי בכוונתו להמשיך בפירוק השותפות, ולפיכך הודיע בכתב לישראל ביום 21.1.2016 על פירוקה, תוך הבעת תקווה כי ההליך יתבצע ברוח טובה ובהתאם לקבוע בסעיף הבלעדיות (להלן: "הודעת הפירוק").
- ביום 25.1.2016 שלח קנט הודעת דוא"ל לישראל, בה ציין, בין היתר, כי ישראל הינו הלקוח היחיד בישראל של מוצרי ברייטוול ו-Continum (להלן: "קונטינום"), כי ברייטוול לא תמכור לחברה אחרת בישראל בתקופה בה מתנהלים ביניהם עסקים, וכן כי ברייטוול תקיים דיון עם ישראל במידה ולא תהא שבעת רצון מהתנהלותו, בטרם תערוך שינויים כלשהם.
- ביום 26.1.2016 התקיימה פגישה (להלן: "הפגישה") בין ישראל ועמרי, בה נכח גם אדם נוסף בשם ראובן. במהלך הפגישה סיפר עמרי לישראל כי הוא מתכנן לטוס לסקי בצרפת בסמוך לאחר מועד הפגישה, ואכן, בין התאריכים 29.1.2016-5.2.2016 שהה עמרי בחופשה. במהלך חופשתו נודע לעמרי כי ישראל החל להעביר לחזקתו סחורה ממלאי השותפות וכן סכומי כסף ניכרים מחשבון השותפות אל חשבונו הפרטי.
- ביום 7.2.2016, שלח בא כוחו של ישראל מכתב לעמרי (להלן: "מכתב ישראל"), במסגרתו נטען כנגד עמרי כי פעל במטרה לפרק את השותפות מנכסיה, וכי במהלך הפגישה הסתייג עמרי מפירוק מהיר של השותפות ואיים כי הוא מגובה בעורכי דין. כן נכתב, כי לאור זאת העביר ישראל לרשותו את מלאי הסחורה של השותפות (להלן: "המלאי") וכן סך של 148,400 ₪ מחשבון השותפות (להלן: "כספי השותפות") לחשבונו האישי.
- ביום 8.2.2016 שלח בא כוחו של עמרי מכתב לישראל (להלן: "מכתב ההודעה") במסגרתו דחה את טענותיו בדבר איומים או פנייה כלשהי מצדו לספקי השותפות או ללקוחותיה, וטען כי לקיחת המלאי והעברת כספי השותפות לחשבונו של ישראל מהווים הפרה יסודית של הסכם השותפות. בנוסף נכתב, כי על ישראל להחזיר לשותפות את המלאי וכספי השותפות לאלתר וכי לאחר החזרתם יפעלו הצדדים לפירוק השותפות לפי הוראות הדין וההסכם, אך ככל שיבחר ישראל שלא להשיב את המצב לקדמותו יראה עצמו עמרי כמשוחרר מן ההסכם.
- ביום 11.2.2016 נערכה פגישה נוספת (אשר סיכומה הועלה על הכתב בהודעת דוא"ל מיום 14.2.2016) בין ישראל לעמרי, בניסיון להגיע לפתרון המחלוקות ולדרך פירוק השותפות ואולם בסופה לא עלה בידי הצדדים לגבש הסכמות סופיות. כמו כן, בשלב כלשהו החזיר ישראל חלק מכספי השותפות ומן המלאי אשר נלקחו על ידו.
- ביום 16.2.2016 הקים עמרי את הנתבעת 1, חברת אקווטיק סולושנס בע"מ (להלן: "חברת אקווטיק" או "הנתבעת 1").
- ביום 2.11.2016 קיבל ישראל מכתב מאת קנט (להלן: "מכתב ברייטוול"), לפיו ברייטוול החליטה להתחיל לשווק את מוצריה בישראל באופן בלעדי באמצעות חברה אחרת ומשום כך אין ביכולתה להוסיף ולמכור את מוצרי ברייטוול ל-IPL ולישראל באופן ישיר. כן נכתב, כי ישראל יידרש מעתה ואילך לרכוש מוצרי ברייטוול באמצעות חברת אקווטיק. בעקבות זאת, ניסה ישראל לפנות לברייטוול בהודעת דוא"ל מיום 3.11.2016 ובמכתב מיום 10.11.2016, ואולם פניותיו לא נענו. בנוסף, שלח ישראל ביום 10.11.2016 מכתב אל עמרי וחברת אקווטיק בו טען כי מכתב ברייטוול מעיד על הפרת ההסכם שבין הצדדים מצד עמרי, ודרש מעמרי ומחברת אקווטיק לחדול ממכירת מוצרי ברייטוול בישראל.
- בד בבד עם הגשת התובענה דנן, הגיש ישראל בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד הנתבעים וכן בקשה לפיצול סעדים. בעקבות הדיון אשר התקיים בפני ביום 25.12.2016, לאחר סיום שלב חקירות המצהירים ונוכח זהותו המעשית של הסעד שנתבע בשני ההליכים – הליך הסעד הזמני והתובענה העיקרית, הודיעו הצדדים על הסכמתכם למתן פסק הדין בתובענה העיקרית על בסיס החומר המצוי בתיק בית המשפט, באופן אשר ייתר הלכה למעשה את הצורך בהחלטה לגבי הסעד הזמני. בנוסף, הוגש תמלול הפגישה אשר התנהלה ביום 26.1.2016 בין עמרי, ישראל וראובן (להלן: "התמלול").
- לטענת ישראל, ביקש עמרי לגזול את עסקו ולפיכך חבר ללניר והשניים פנו לברייטוול בניסיון לגרום להפסקת התקשרותה של ברייטוול עימו. לעמדתו, פניית עמרי ולניר לספקים המוגדרים בנספח א' להסכם כספקיו, כגון ברייטוול ועדן, מהווה הפרת ההסכם והתחייבות הצדדים במסגרתו ביחס לחלוקת הספקים, וכי לפיכך חל איסור על הנתבעים להתקשר עם ברייטוול ועדן ולשווק מוצריהן.
- לטענת ישראל, קיים בינו לבין ברייטוול חוזה מחייב לפיו ישראל מייבא את מוצריה לארץ באופן בלעדי, כאשר במהלך השנים אף התחייבה ברייטוול בפניו, לא אחת, כי הינו משווקה הבלעדי. לשיטת ישראל, הנתבעים ביצעו עוולה של גרם הפרת חוזה בינו ובין ברייטוול, אשר הובילה להפסקת בלעדיותו של ישראל בייבוא מוצרי ברייטוול. ישראל סבור כי בחירת ברייטוול להפסיק את הקשר הבלעדי עימו הינה תולדה של שקרים שסיפרו הנתבעים אודותיו וכי הדבר עולה כדי עוולה של שקר מפגיע לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לחילופין טוען ישראל, כי רשימת ספקיו, וביניהם ברייטוול ועדן, מהווה סוד מסחרי כאשר כינון השותפות ופירוקה על ידי הנתבעים מהווה אמצעי פסול שנועד לחשיפת סוד מסחרי זה.
- לגרסת ישראל, בקשת עמרי להעברת ענייני השותפות לבדיקת רואה חשבון מטעמו, במסגרת הדיונים בין השניים בדבר פירוק השותפות, תוך אמירות כי בדיקה מעיין זו עשויה לקחת חודשים ואף שנים, היוותה איום וניסיון לסחוט את ישראל, שכן התארכות הליכי הפירוק תפגע ביכולתו להתפרנס. ישראל מציין כי החל לחשוש שמא לעמרי מניעים נסתרים, דוגמת השתלטות על רשימת הספקים, בעצם רצונו בהארכת הליך פירוק השותפות, וכי התנהלות זו של עמרי היוותה חוסר תום לב ולא הותירה בידיו ברירה מלבד נקיטה בצעדים חד-צדדיים דוגמת העברת המלאי וכספי השותפות לרשותו.
- כמו כן טוען ישראל בסיכומיו, כי ההסכם והתחייבויות הצדדים במסגרתו עודם בתוקף היות שלא ניתנה על ידי עמרי הודעת ביטול, וכי אף ככל שהייתה הפרה של ההסכם מטעמו, בלקיחת המלאי וכספי השותפות, הרי שהפרה זו תוקנה לבסוף עת החזיר את חלקם. עוד מציין ישראל, כי הספקים ברייטוול ועדן הינם קנייננו עוד בטרם הוקמה השותפות, כאשר אין בעצם כינונה כדי לשנות זאת.
- בתגובתו לבקשת לניר לסילוק על הסף טוען ישראל כי ללניר חלק בגרימת הפרת החוזה לייבוא ושיווק בלעדי שהיה קיים בינו לבין ברייטוול.
- לטענת עמרי, ישראל הוא שהפר את ההסכם ואת זכויות החתימה שנקבעו בו, כאשר פעל באופן חד-צדדי בלקיחת המלאי וכספי השותפות לרשותו במהלך חופשתו של עמרי, מתוך מטרה לפרק את השותפות באופן מיידי ושלא בהתאם לפרק הזמן הקבוע בהסכם. לשיטת עמרי, פעולותיו אלו של ישראל היוו הפרה יסודית של ההסכם, כאשר מכתב ההודעה היווה הודעת ביטול, בציינו כי ככל שהפרה יסודית זו לא תתוקן והמצב לא יושב על ידי ישראל לקדמותו, יראה עצמו עמרי כמשוחרר מכל הוראות ההסכם.
- לטענת עמרי, הגם שלאחר מכתב ההודעה נפגשו הצדדים בניסיון להגיע לפתרון מחלוקותיהם, צוין כי פגישות אלו אינו מהוות ויתור על טענותיו בדבר הפרה יסודית של ההסכם, כפי שאף עולה מהודעת סיכום הפגישה. עמרי טוען, כי בפועל לא השיב ישראל את המצב לקדמותו במלואו אלא רק חלקית, ומשכך בוטל ההסכם כאמור במכתב ההודעה. כמו כן טוען עמרי, כי אף בטרם חלפה תקופה שלושת החודשים שנקבעה בהסכם לפירוק, החל ישראל לייבא ולשווק מוצרים באופן עצמאי ושלא באמצעות השותפות, ולשם כך אף חתם הסכם העסקה חדש וישיר עם אלירן.
- לשיטת עמרי, אף ככל שיקבע שההסכם לא בוטל, סעיף 8 להסכם המגדיר את חלוקת הספקים לאחר פירוק השותפות בטל, בהיותו הסדר כובל, או לחילופין תניית אי-תחרות המנוגדת לתקנת הציבור בהתאם לקבוע בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
- לטענת עמרי, ישראל לא הציג כל אסמכתא לקיומו של הסכם המחייב את ברייטוול או עדן להעניק לו בלעדיות בייבוא מוצריהן, כאשר גם בהסכם עצמו קיים לשיטתו חוסר בהירות ביחס לספקים שישראל רשאי לעבוד עימם בבלעדיות במקרה של פירוק השותפות. עוד טוען עמרי, כי ישראל לא צירף את בריטוול ועדן כנתבעות וכי לא הוכיח את היסודות הדרושים לשם קביעה כי רשימת ספקי השותפות מהווה סוד מסחרי או כי הנתבעים ביצעו עוולה של גרם הפרת חוזה שבין ישראל לברייטוול.
- כמו כן, במסגרת בקשתו לסילוק התובענה כנגדו על הסף, טוען לניר כי בעניינו המדובר ביחסי עבודה שהסמכות הייחודית לדון בהם נתונה לבית הדין האזורי לעבודה, וכי ממילא אין הוא מחויב בהסכם עצמו או בהתחייבות אחרת שלא להתקשר עם ברייטוול או עדן.
- במסגרת הסכם לכינונה של שותפות חדשה בין שני צדדים, נקבע סעיף בלעדיות לעבודתו של אחד הצדדים עם ספקי השותפות במקרה של פירוקה. בפועל, בסמוך להודעה על פירוק השותפות, הצד הזכאי לבלעדיות האמורה לוקח לרשותו כספים וסחורה השייכים לשותפות, וכתוצאה מכך מתקשר הצד השני עם הספקים שעל פי ההסכם אין הוא רשאי להתקשר עימם. כל אחד מן הצדדים טוען כי הצד הנגדי הוא שהפר את ההסכם, וכן ניטשת ביניהם מחלוקת האם ההסכם בוטל כדין, או שמא הוראותיו מוסיפות לחלוש על יחסיהם ולחייבם בהסדרי הפירוק שנקבעו במסגרתו.
- מהלך דיוננו יהא אפוא כדלקמן: בפתח הדברים אדרש לסוגיית תוקפו של ההסכם על סעיף הבלעדיות הקבוע בו, כאשר במסגרת זו אבחן האם ההסכם הופר תחילה על ידי ישראל ובוטל כדין כתוצאה מכך, שאם כן, ממילא אין תוקף לסעיף הבלעדיות ולא ניתן למנוע מהנתבעים להתקשר עם ספקים דוגמת ברייטוול ועדן. רק ככל שהתשובה לכך הינה בשלילה, וההסכם בין הצדדים מוסיף לעמוד בתוקפו, אפנה לבחון את שאלת הפרתו של סעיף הבלעדיות וכן את הטענות בדבר ביצוען של עוולות גרם הפרת חוזה וגזל סוד מסחרי על ידי הנתבעים.
- סעיף 8 להסכם השותפות (להלן: "סעיף הבלעדיות"), קובע את ההסדר אשר יחול על הצדדים במקרה בו יבחרו לפרק את השותפות, ולפיו:
- בתקופה הסמוכה להודעת הפירוק ששלח עמרי, אין כל מחלוקת כי אף עמרי סבר שההסכם עמד בתוקפו, וכי על פירוק השותפות להתבצע בהתאם לאמור בו, לרבות ביחס לסעיף הבלעדיות. כך לדוגמא, כתב עמרי בהודעת הפירוק עצמה "אני תקווה כי פירוק השותפות יתבצע ברוח טובה ושנינו ננהג כמפורט בסעיף 8 בהסכם בינינו", כאשר אף במהלך הפגישה ציין עמרי כי הוא מתכוון לפעול על פי הקבוע בהוראות ההסכם "אני חתמתי על זה, אני מסכים לזה" (עמ' 11 לתמלול), ובהמשך "אני לא דורש את ברייטוול ולא דורש את עדן....ואני לא אביא כל דבר שישראל הביא כי אני חתום פה, אוקיי? ואני לא רוצה לעשות את זה" (עמ' 103 לתמלול).
- הגם שהצדדים סברו כי ההסכם והוראותיו מוסיפים להתקיים במועד הפגישה ביניהם, בפגישה עצמה לא עלה בידיהם לגבש הסכמות סופיות בדבר אופן הפירוק וחלוקת הכספים והספקים ביניהם. שלושה ימים לאחר מועד הפגישה וכשבוע וחצי לאחר הודעת הפירוק, עת שהה עמרי בחופשה של מספר ימים בצרפת, העביר ישראל את כספי השותפות לחשבונו האישי ואת מלאי השותפות לרשותו (כפי שעולה גם מגרסתו של ישראל, ס' 34 לכתב התביעה). לטענת עמרי, פעולות חד-צדדיות אלו מהוות הפרה יסודית של ההסכם מצד ישראל, בעוד שישראל טוען כי אין מדובר בהפרה אלא בצעדים אשר ננקטו על ידו באין ברירה נוכח בקשת עמרי להעברת ענייני השותפות לבדיקתו של רואה חשבון, אשר היוותה לדידו איום בדבר התמשכות הליכי הפירוק ופגיעה בפרנסת ישראל כתוצאה מכך. האם פעולות ישראל היוו הפרה של ההסכם שבין הצדדים?
- חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") מגדיר בסעיף 1 "הפרה כ"מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה". סעיף 6 לחוק התרופות קובע כי הפרה יסודית הינה הפרה מוסכמת, אשר דבר יסודיותה הוסכם בגדרי החוזה, או הפרה מסתברת, קרי, הפרה אשר ניתן להניח לגביה כי אדם סביר אשר היה צופה מראש את ההפרה ותוצאותיה, היה בוחר שלא להתקשר בחוזה (ראו גם גבריאלה שלו דיני חוזים 552, 547 (מהדורה שנייה, 1995); ע"א 10474/03 הכהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ, פס' 12 לפסק דינה של השופטת ארבל (פורסם בנבו, 24.11.2005)). בחינת פעולותיו של ישראל בהעברת המלאי וכספי השותפות לחזקתו, כשבוע וחצי מקבלת הודעת הפירוק, באופן חד-צדדי ובסתירה לקבוע בהסכם, במועד בו היה בידיעתו כי עמרי אינו שוהה בישראל ותוך "שיתוקה" הלכה למעשה של השותפות, מובילה למסקנה כי ההסכם הופר על ידו וכי המדובר בהפרה יסודית מסתברת.
- כמו כן, לא מצאתי ממש בטענת ישראל לפיה פעולותיו המפרות הינן לגיטימיות נוכח חששו כי פירוק השותפות יתארך בעקבות איום אשר השמיע עמרי כלפיו (ולפיו הליך הפירוק עשוי לקחת חודשים ואף שנים עד לסיום בדיקת רואה חשבון מטעמו של עמרי) וכן לאור רצונו של עמרי להיוועץ בעורך-דין. ראשית, אין בנסיבות ענייננו בעצם קיומו של חשש מהתארכות הליך הפירוק, אף ככל שהיה קיים, כדי להכשיר ביצוע פעולות העולות כדי עשיית דין עצמי והפרתו היסודית של ההסכם. ככל שאכן סבר ישראל כי פירוק השותפות עשוי להתארך אף מעבר לתקופת שלושת החודשים, הרי שהיה ביכולתו לנקוט בסעדים המוקנים לו על-פי דין, דוגמת הגשת תובענה כנגד עמרי, וזאת אף בטרם הופרה תקופת הפירוק ההסכמית בפועל (כאמור בסעיף 17 לחוק התרופות, המאפשר פנייה לבית המשפט וקבלת תרופות בגין הפרה צפויה של חוזה, גם עובר למועד הקיום שנקבע). המצבים בהם מתיר הדין הישראלי נקיטה בפעולות המהוות דין עצמי, כגון ניכוס המלאי וכספי השותפות על ידי ישראל, הינם חריגים ומתוחמים, כאשר הנסיבות שבפני אינן נכללות בגדריהם (ראו לדוגמא ע"א 6365/03 טיזאבי נ' טיזאבי, פ"ד נט(2) 391, 400 (2004); ע"א 5789/04 המשביר הישן בע"מ נ' לוגיסטיקר בע"מ, פס' י' לפסק דינו של השופט רובינשטיין (פורסם בנבו, 10.6.2007); עע"מ 7582/03 מדינת ישראל נ' רבוח, פ"ד נט(4) 481, 484 (2004)). שנית, ישראל הוא זה אשר ניסח את ההסכם בין השניים, כאשר מהלך הדברים בעת פירוק השותפות היה נדבך מהותי בעיניו (עמ' 1 לעדות ישראל, פרוטוקול הדיון מיום 25.12.2016; פס' 24 לכתב התביעה). משכך, הדעת נותנת כי האופן בו ניסח ישראל את סעיף 8 שיקף
- לאור האמור לעיל, דעתי הינה כי פעולותיו החד-צדדיות של ישראל בהעברת המלאי וכספי השותפות לרשותו הפרטית היוו הפרה יסודית של ההסכם, כאשר טענותיו לפיהן פעולות אלו בוצעו על ידו בעקבות איומים מטעם עמרי כלפיו - אשר יצרו בקרבו חשש כי הליך הפירוק יתארך באופן שימנע פרנסתו - אינן נתמכות בעדותו ובתמלול הפגישה, כאשר אף לגופו של עניין, ממילא אין בחששות כאמור כדי להתיר בנסיבות ענייננו נקיטה בדין עצמי של ריקון השותפות מנכסיה. נוכח מסקנתי זו, אפנה לבחון האם ההסכם וסעיף הבלעדיות במסגרתו בוטלו כדין כתוצאה מן ההפרה.
- סעיף 7(א) לחוק התרופות קובע כי "הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית", כאשר לפי סעיף 8 לחוק זה:
- סעיף 8 לחוק התרופות קובע כי מתן הודעת ביטול מהווה תנאי לתוקפו, כאשר בהעדרה אין נפקות לביטול והחוזה מוסיף לחייב את הצדדים לו למרות ההפרה (גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות 637 (תשס"ט) (להלן: "שלו ואדר")). בנוסף, בשונה מן הדרישה למתן אורכה לתיקון בטרם ביטול חוזה בעקבות הפרה שאיננה יסודית, קובע חוק התרופות כי הנפגע מהפרה יסודית זכאי לבטל את החוזה באמצעות הודעה וללא דרישה למתן ארכה קודם להודעת הביטול. ברם, בפועל, השתרשה הגישה לפיה גם במקרים של הפרה יסודית תינתן למפר "ארכת חסד" לתיקון ההפרה בטרם יבוטל החוזה (שלו ואדר, בעמ' 599; ע"א 6846/98 בן משה נ' קפליוק, פ"ד נו(4) 494, 502 (2002); ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן, פס' 65 לפסק דינה של השופטת נאור (פורסם בנבו, 10.9.2009)). כמו כן, הכירה הפסיקה בתוקפה של הודעת ביטול מותנית, במסגרתה נותן הנפגע למפר הזדמנות לתיקון ההפרה, אך מתריע בפניו כי אם לא יפעל כנדרש יתבטל החוזה מאליו (שלו ואדר, בעמ' 641; ע"א 81/89 גולן נ' מדינת ישראל, פ"מ מה(3) 824, 831 (1991); רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד נו(5) 779, 788 (2002)).
- בענייננו, צוין במכתב ההודעה, אשר נשלח בסמוך לגילויו אודות פעולות ישראל, כי לקיחת המלאי וכספי השותפות מהווה הפרה יסודית של ההסכם וכי על ישראל להחזירם לשותפות לאלתר, כאשר בסעיף 13.4 נכתב (ההדגשות אינן במקור, הערה שלי – י.ש):
- מסקנתי הינה אפוא כי מכתב ההודעה מהווה הודעת ביטול כדין של ההסכם, אשר ניתנה בעקבות הפרתו היסודית של ישראל, ועל כן, אין הצדדים מחויבים עוד בהוראותיו, לרבות בעניין חלוקת הספקים בעת פירוק השותפות, הקבועה בסעיף הבלעדיות.
- סיכומם של דברים, הגעתי לכלל דעה כי פעולותיו של ישראל בהעברת המלאי וכספי השותפות לרשותו הפרטית, בסמוך לאחר הודעת הפירוק, מהווה עשיית דין עצמי והפרה יסודית של ההסכם על ידו. כמו כן, מחדלו של ישראל בהשבת כלל נכסי השותפות אשר נלקחו על ידו אף לאחר הארכה שניתנה לו לתיקון ההפרה במסגרת מכתב ההודעה, הובילה לכניסת הביטול לתוקפו, ומשבוטל ההסכם כדין, הוראת סעיף הבלעדיות בהסכם איננה מחייבת עוד את הצדדים.