סופר מדיק לא הכחישו את החוב האמור, אבל העלו טענת קיזוז בנימוק כי חלק מהמוצרים שסופקו היו עם תאריך תפוגה קצר, ולגבי חלקם האחר התחייבה הובנר לזכות את סופר מדיק בגין מלאי קודם.
בסיכומיה התייחסה סופר מדיק לטענה זו בקיצור נמרץ וטענה כי לאחר ביטול הסכם ההפצה, ביקשה סופר מדיק כי הובנר תיטול את הסחורה שעדיין היתה ניתנת למכירה ותעביר לספק החדש שלה, אך הובנר נמנעה מלעשות כן והעדיפה לשלוח סחורה ליבואן החדש, על מנת לחשוף את סופר מדיק בשוק למכור את הסחורה ולגרום לכך שיפוג תוקפה.
- אינני מקבלת את טענת הקיזוז, לאור העובדה הבלתי מוכחשת, כי סופר מדיק המשיכה בפעילותה עד שנת 2012 ולא הוכיחה, כי נמנעה ממנה האפשרות למכור את המוצרים שהיא הזמינה, גם לאחר ביטול ההסכם באוק' 2009.
לפיכך אני קובעת כי הובנר זכאית למלוא הסכום בגין הסחורות שהוזמנו וסופקו על ידה לסופר מדיק אך תמורתם לא שולמה, בסך 1.1 מיליון ש"ח, כפי שקבע רו"ח זילברשטיין.
סכום הפיצויים להובנר
- הובנר זכאית לתשלום סכום כולל של 2,046,864 ₪ (0.9+1.1+46,864 = 2,046,864) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה בחודש מרץ 2010, ועד התשלום בפועל.
בהערת אגב אציין כי הובנר זנחה את הדרישה לפיצויים בגין הוצאת לשון הרע באמצעות מכתבי ההשמצה, כדרישה נפרדת, וכללה אותה כחלק מנזקיה עקב הנפילה במכירות בישראל, החל משנת 2008.
לא מצאתי מקום או עילה לחייב את סופר מדיק במתן חשבונות, לאור ההליך המפורט של הצגת מסמכים ובחינתם, שנוהל בפני המומחה מטעם בית המשפט, והעובדה שהצדדים התבקשו כבר אז להציג ואף הציגו את כל המסמכים הרלבנטיים לצורך חישוב הרווחים והנזקים הנטענים.
אחריותם האישית של ידיד ולוי (ושל מנהלים אחרים)
- כזכור, הובנר הגישה את התביעה לא רק כנגד חברת סופר מדיק אלא גם כנגד ידיד ולוי, אשר לגביהם נטען, כי היו הרוח החיה הפועלת מאחורי המעשים של סופר מדיק ומקבלי ההחלטות בה, ולכן אחראים באופן אישי לכל העוולות והמעשים המפרים נושא התביעה.
בסיכומיה התייחסה הובנר בתכלית הקיצור לאחריותם האישית של ידיד ולוי והקדישה להם פיסקה אחת בלבד. לטענתה, העובדה שהשניים הם אורגנים בסופר מדיק אינה שוללת את אחריותם האישית להפרת זכויותיה של הובנר, שכן הלכה היא כי מנהל שביצע בעצמו עוולה אזרחית, איננו יכול להסתתר בטענה שעשה זאת עבור החברה או במסגרת פעילותה, והוא נושא באחריות אישית יחד עם החברה, לביצוע העוולה.