כתימוכין לטענה זו הפנתה סופר מדיק לפס"ד אחד בלבד, בת"א 1476/96 Microsoft Corp. נגד אפלקר שיווק מחשבים (1987) בע"מ ואח' (11.9.05).
- ב"כ הנתבעים טען, אף הוא בקצרה, כי הובנר לא הוכיחה כל עילה אישית נגד מר ידיד או מר לוי. לדבריו הלכה היא כי עצם מעמדו של מנהל כאורגן בתאגיד אינו מטיל עליו באופן אוטומטי בנזיקין בגין עוולות להן אחראי התאגיד, כפי שנפסק בע"א 9183/99בני פניגשטיין נ' חב' חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, נח (4) 693.
בא כוחו של לוי הקדיש כמעט את כל סיכומיו לטענה כי לא היה מקום לצרף את לוי לתביעה ולא הוכחה אחריותו האישית. לטענתו, כל מעשיו של לוי נעשו במסגרת עבודתו כשכיר בסופר מדיק, לרבות משלוח המכתב המשמיץ, אשר נחתם בחתימתו של לוי ונושא את הלוגו של סופר מדיק (ת/108). לדברי ב"כ לוי, כל אחד משישים הנספחים שצורפו לתצהירו של מר ידיד, נוגע לפעילותם של ידיד ולוי כמנהלי החברה במסגרת פעילותם השגרתית כמנהלים.
- סופר מדיק, אשר טענה בלהט כי לא היה מקום לתבוע את מנהליה באופן אישי, לא היססה לתבוע מצידה את קלנק באופן אישי, בתוקף תפקידו כמנהל הובנר, החל משנת 2009, בתביעה שהגישה בת"א 25056-06-10, ואת עסאף עארף וחריסטו נאדף, מנהל וסוכן (בהתאמה) באקו בלו (בת"א 36430-07-10) מבלי שמצאה לנכון להסביר מדוע לא יחול דין שווה בשני המקרים.
- אין חולק כי ההתקשרות בהסכם ההפצה, נעשתה בין שני התאגידים, הובנר מחד גיסא, וסופר מדיק מאידך גיסא. אין חולק גם, כי כל פעולותיהם של לוי ידיד ואחרים, נעשו במסגרת תפקידם בחברות בהן עסקו או שימשו מנהלים.
סבורני כי אכן לא עלה בידי הובנר, כפי שלא עלה גם בידי סופר מדיק ושלמה לוי בתביעה שהגישו, להראות מדוע יש מקום לחייב באופן אישי את כל אחד מבעלי התפקידים בחברות באופן אישי.
נושא האחריות האישית של בעלי תפקידים בתאגיד זכה לדיון במספר רב של פסקי דין בבתי המשפט השונים, אשר קבעו כי ראוי להטיל אחריות אישית על מנהלים, רק אם פעילותם חרגה מגדר הפעילות השגרתית במסגרת תפקידם כמנהלים בחברה, באופן שמטיל עליהם חובת זהירות אישית (ראו, למשל, ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נ"א (4) 769); ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראווי ואח' (1.8.10)).
ניתן, אמנם, להטיל על מנהלים אחריות אישית בהתקיים יסודותיה של עוולת הרשלנות, אך השאלה אם הופרה חובת זהירות על ידי נושא משרה בחברה נבחנת לפי סטנדרט אובייקטיבי ועל פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בית המשפט ימנע באופן כללי מלהחליף את שיקול דעתם של המנהלים בשיקול דעתו שלו, אפילו אם היה מגיע לתוצאה אחרת ואף אם שוכנע כי המנהלים טעו בשוקלם את האינטרס של החברה. במיוחד כאשר הוכח כי המנהלים נקטו באמצעים סבירים כדי להגן על ענייני החברה (ע"א 239/13 מכללת איסט לונדון (בפירוק) נ' עו"ד אמיר בירמן (25.7.16).