--- סוף עמוד 140 ---
[דברים אלה נאמרים בזהירות לטובת הנאשמים, שכן למול קביעותיי דלעיל, שגרסאות הנאשמים בבית המשפט ככלל אינן בבחינת גרסאות שניתן להישען עליהן ולקבוע ממצאים על-פיהן במשפט זה - ניצבות ראיות התביעה במלוא עוצמתן להוכחת אחריות הנאשמים למיוחס להם בכתב האישום].
הפרקליטים בלמדנותם, הוסיפו וטענו בסיכומים כי גם אם ניתן להרשיע במצב של מטרה מעורבת, כנפסק בפרשת מליסרון, אזי "... באף אחד מן המקרים שנדונו בפסיקה, לא דובר על רכישות שבוצעו עבור צד שלישי, שחפץ לרכוש את נייר הערך משיקולים שלו, ושעשה כן תוך סיכון כספים שלו. בכל אותם מקרים, אותו גורם שהואשם בהשפעה על השער, רכש את ניירות הערך עבור עצמו וביקש לפטור עצמו מאחריות בטענה שביצע רכישה אמיתית. לעומת זאת, בענייננו המקרה שונה: הרכישות עבור בן-יהודה היו רכישות אמיתיות ששיקפו ביקוש אמיתי. המחיר שנקבע היה מחיר שוק, ובן-זקן אף עמד על כך שאלדר ימכור את המניות לבן-יהודה במחיר נתון (בפועל – לעיתים מחיר נמוך ממחיר הקניה על-ידי אלדר). קניות כאלה לא יכולות להיחשב פעולה 'בדרכי תרמית'. אם ייקבע כי גם הרכישות עבור בן-יהודה מהווה רכישה 'בדרכי תרמית' תהיה בכך הרחבה משמעותית ומסוכנת של ההלכה הקיימת..." (סעיף 281 עמ' 55-56 סיכומי נאשם 1).
כפי שציינתי לעיל, כנגד טימור בן-יהודה לא הוגש כתב אישום. ברם, הנאשמים – יכול וללא ידיעתו של טימור בן-יהודה – השתמשו בו, ליתר דיוק בכספו, לצורך קידום הקשר הפלילי והתכנית המרמתית. המניות נרכשו בשוק בדרכים שפורטו בהרחבה, בתוצרי האזנות הסתר וכלל הראיות התומכות, שצוינו בהכרעת הדין, למטרת העלאת שער המניה, השפעה על שער המניה בדרכי תרמית. בהמשך הועברו המניות שנרכשו על-ידי הנאשמים לטימור בן-יהודה, מחוץ לבורסה.
- פרקליטיו המלומדים של נאשם 1 סוברים כי גם אם יקבל בית המשפט ויקבע שהראיות בכללותן מתיישבות עם גרסת המאשימה, ובד בבד מתיישבות הן גם עם גרסת ההגנה, הרי שהתזה של המאשימה איננה התזה האפשרית היחידה, וממילא לא הוכחה האשמה כנדרש (ראה: עמ' 35-42, ובעיקר סעיף 196 בסיכומי נאשם 1).
הפרקליטים המלומדים ציינו זאת, כשהם נתמכים, כביכול, בשאלות שנשאלו על-ידי במהלך המשפט.
צרת ההגנה כי האמיתות המשפטיות עליהן נסמכו אינן ישימות בענייננו.
ממארג הראיות שהוכח לפניי, נצטיירה תמונה עובדתית בהירה, על-פיה לא מדובר, כל עיקר, באפשרות אחת מול אפשרות אחרת – תזה מול תזה.