לבחון מי ומי הם האנשים ברשימה שהוגשה לבית המשפט ועל איזו מבין שתי החברות הם נמנים. בהחלטתה מיום 1.8.2011 מצאה העירייה כי "לאחר עיון ובדיקה של רשימות הנהגים בעלי המוניות ונהגי המוניות הפועלים אצל הצדדים, נלמד כי בעלת הזכות הינה 'מוניות שרת נאות רחל בע"מ' [המשיבה 1 – נ' ס'], המאגדת בחובה חלק ניכר מבעלי הזכות הראשונית לקבלת תחנת המוניות". נגד החלטה זו, כאמור, לא הוגשה עתירה, והיא שרירה וקיימת. על כל פנים, אין עילה להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.
- זאת ועוד: כידוע, בית המשפט לא נועד לבוא בנעלי הרשות המנהלית. עקרון הפרדת הרשויות מחייב איפוק שיפוטי, על מנת שלא להסיג את גבולן של רשויות המינהל. בהתאם לעקרון זה, ושלא כטענת המערערת, פעל בית המשפט המחוזי. במהלך בחינת טענות הצדדים הגיע בית המשפט למסקנה על קיומו של ספק לגבי זכות המערערת לעשות שימוש במקומות החנייה, אשר שייכים כאמור לאנשים פרטיים. בהתאם לכך, ביטל בית המשפט המחוזי את החלטת הרשות המנהלית. יחד עם זאת, בית המשפט הבהיר, כי "כעת על הרשות לבחון מי מבין הצדדים עומד בתנאים לקבלת רישיון העסק". בית המשפט הדגיש כי "מאחר ואין זה מתפקידו של ביהמ"ש לעשות את תפקידה של הרשות המנהלית, אני מורה כי העותרת והמשיבים 2-3 יגישו בקשה למתן רישיון עסק ויראו לרשות אם הם עומדים ועד כמה הם עומדים בתנאים לצורך קבלת רישיון העסק". כל אשר עשה בית המשפט המחוזי בפסק דינו הוא לבטל את החלטת העירייה ולהשיב אליה את הדיון לבחינה מחודשת על מנת שתבדוק מי מבין הצדדים זכאי לקבלת רישיון עסק. בית המשפט לא ביקש לבוא בנעלי העירייה ולא חרג מסמכותו. בעקבות פסק הדין הגישו הצדדים בקשות חדשות לקבלת רישיון עסק, וכאמור לעיל, ביום 1.8.2011 ניתנה החלטת העירייה השנייה על כך שהמשיבה 1 ממלאת אחר התנאים לקבלת רישיון עסק. בניגוד לנטען, לא חרג בית המשפט המחוזי מגדרי סמכותו.
סוף דבר
- אשר על כן, אציע לחברַי לדחות את הערעור, להותיר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי על כנו, ולחייב את המערערת בהוצאות ושכ"ט עו"ד המשיבים בסך של 40,000 ₪; מחציתו למשיבה 1 ומחציתו למשיבה 2.
| ש ו פ ט |
--- סוף עמוד 12 ---
הנשיא א' גרוניס:
אני מסכים.
| ה נ ש י א |
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.
| ש ו פ ט ת |
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נֹעם סולברג.
ניתן היום, י' בתמוז התשע"ג (18.6.2013).