על הלכה זו חזר בית המשפט גם בע"א 7853/02 דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ, פ"ד נח(5) 681, 693 (2004).
- נמצא, כי לשם ביסוס טענת שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נדרשת סונול להוכיח כי:
88.1. התובעים השתהו בהגשת התביעה;
88.2. בעצם הגשת התובענה עשה בסט שימוש לא נאות בזכות התביעה;
--- סוף עמוד 29 ---
88.3. בסט הציג בפניה מצג לפיו הוא מוותר או מוחל על זכות התביעה הנתונה לו;
88.4. כתוצאה מהשתהותו של בסט בהגשת התביעה סונול שינתה את מצבה לרעה;
- לא למותר לציין כי טענת שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עשויה להישמע במשפט אזרחי הן בתביעה שמקורה בדין, והן בתביעה שמקורה בדיני היושר, בשונה מהבחנה שהייתה נהוגה בעבר:
"בטרם חוקק חוק ההתיישנות ניכרה בפסיקה נטייה להימנע מהחלת דיני השיהוי על תביעות מכוח הדין ולהגבילם לתביעות שיסודן בדיני היושר. בגישה זו חל שינוי עם חקיקת חוק ההתיישנות, אשר עיגן במפורש את תורת השיהוי על בסיס ההנחה כי השיהוי עשוי לדור בכפיפה אחת עם ההתיישנות, וכי אין מקום להבחנה בין תביעות שביושר לתביעות שבדין לעניין זה. ההלכה הפסוקה קבעה כי 'דיני השיהוי אינם באים במקום הוראות התיישנות סטטוטוריות, אלא הם מתקיימים לצד הוראות אלה. תקופת ההתיישנות החוקית מהווה 'הגבול העליון' לחסימת זכות התביעה, ואילו השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות'" (פרשת תלמוד תורה, עמ' 443, 448) (ההדגשה איננה במקור – ב.א.).
- מעדותו של בסט עצמו עולה כי הוא אכן השתהה בהגשת תביעתו. בחקירתו, הודה בסט כי כבר בשנת 1993 הוא ידע כי מפעילי תחנות דלק טוענים שהמערכת ההסכמית מנוגדת לחוק ההגבלים העסקיים. בנוסף, בסט הודה כי היה ער לכך שחלק מבין מפעילים אלה פעל כבר מאז בניסיון להשתחרר מהמערכת ההסכמית שנקשרה בינם לבין סונול (עמ' 60 לפרוטוקול, ש' 8 – 30). בנוסף, בסט הודה בעדותו כי תחנות משוחררות זכו לתנאים עדיפים על אלה שקיבלה תחנתו (עמ' 67 ש' 27 – עמ' 68 ש' 4 לפרוטוקול).
רק בשנת 2009, בחלוף כ- 16 שנים ממועד פרסום קביעת הממונה, "נזכר" בסט "לפתע" כי המערכת ההסכמית אשר הוא היה צד לה במשך שנים רבות, מהווה הסדר כובל, והחל לפעול לביטולה.
אינני מקבל טענת בסט לפיה הסיבות להשתהותו בהגשת התביעה נבעו ממצגיה של סונול, ואי-ייצוגו המשפטי באותה עת. ראשית, טענות אלה נטענו בעלמא, ללא כל הסבר מהותי מדוע היה באותן סיבות כדי למנוע ממנו מלברר את מצבו המשפטי במשך תקופה כה ממושכת ולפעול בהתאם, ומדוע אלה נפתרו דווקא בשנת 2009. שנית, מקריאת כתב התביעה עולה כי הסיבה בגינה החל בסט לפעול רק בשנת 2009 לשם ביטול המערכת ההסכמית לא נבעה מאי-חוקיותה, ואף לא ממצגיה של סונול, אלא ממכתב משרד הביטחון שנשלח אליו ואשר, לגישתו, העמיד בסכנה את זכויותיו בתחנה (ראה סעיף 90 בכתב התביעה). שלישית, בסט הצהיר כי למרות שהיה ער להליכים שנקטו חלק ממפעילי תחנות הדלק כנגד חברות הדלק, הוא בחר שלא להתעמת עם סונול, ולהמתין לתוצאות אותם הליכים (תצהיר בסט, ס' 82). רביעית, בכתב התביעה תבע בסט את סונול בעילות רבות, אך נמנע מלתבוע אותה בעילה של