לדעתי, כל עוד אין המחוקק משנה את החוק, כפי שכבר קיים במספר מדינות, וקובע מיסוי או תמלוגים כפויים על רשומות קול או קלטות ווידאו ריקות וכן על מכשור הקלטה או שידור, אין לחייב את בתי המלון במס כפוי על העמדת המכשור לרשות אחרי המלון בחדריהם הפרטיים" (עמ' 121).
הדין באנגליה
- בפסיקה האנגלית פותחו מספר מבחנים באשר לשאלת פומביות הביצוע.
בפסק הדין Jennings v. Stephens [1936] 1 All E.L.R. 409, הוחלט כי ביצוע הצגה בפני מועדון נשים הנו פומבי, משום שכל אישה באותה עיירה יכולה הייתה להיות חברת מועדון ולצפות בביצוע. כלומר, המבחן הוא האם הביצוע פתוח לקהל רחב ובלתי מסוים.
בפסק דין בעניין Turner v. Performing Right Society [1943] Ch.167, הוחלט כי השמעת יצירות לעובדי המפעל תוך כדי עבודתם הנו ביצוע פומבי, משום שהעובדים נהנו ממוזיקה שברגיל הם היו נהנים ממנה בשעות הפנאי. יתר-על-כן, המעביד השמיע מוזיקה כדי להפיק תועלת כלכלית מן ההשמעה. הקהל במפעל לא היה קהל ביתי והוא נאסף ממשקי בית שונים. אולם נראה שהנימוק העיקרי עליו הושתת פסק הדין התייחס להשפעת ההשמעה על ערך המונופולין של היוצר. השמעת יצירות על-ידי המעביד לעובדיו
--- סוף עמוד 52 ---
ללא תשלום והנאת חינם מפרי רוחו של היוצר, שאלמלא הביצוע המפר הייתה נעשית עבור תמורה, פוגעת בערך המונופולין ביצירה:
"… it is … important to consider whether the particular performance, the character of which is in question, us of a kind calculated to whittle down that monopoly to any substantial extent. … The monopoly is, of course, confined to performances in public, but in considering whether a performance is in public its effect upon the value to the owner of the copyright of his statutory monopoly is, I venture to think, a consideration to which any at rate great importance should be given".
מבחן נוסף שהופעל בפסיקה האנגלית היה האם המאזינים שמעו את היצירה בכושרם הפרטי, כבני משפחה או ידידים של המבצע, או בכושרם הציבורי, כחלק קהל מזדמן ובמסגרת פעילותם החוץ-ביתית.
עם זאת, השאלה אם השמעה בחדרי אורחים בבתי מלון הנה בגדר ביצוע פומבי נותרה בדין האנגלי עד היום ללא הכרעה. כך סוכמה הסוגיה בספרו של Copinger, (Copinger & S. James on Copyright, 14th ed.(London 1999) p. 462) (להלן:Copinger ):