דנציגר ומצקין, שליטי החוזה, עומדים על חשיבות עקרון חופש החוזים בפרשנות חוזה. לדבריהם, על בתי המשפט לאכוף חוזים מבלי להתערב בתוכנם. אולם, גם במאמרם הם מציינים, כי חופש החוזים מוגבל, גם לעמדתם, על ידי: "הגבלות הנגזרות מעקרון תום הלב" (שם בעמ' 43).
מנגד, ככל שמדובר בחוזה המוכתב ובחוזה היחס, הנטייה תהיה להחיל יותר כללים של אתיקה מסחרית, תום לב וצדק חוזי. במקרים אלו ההנחה היא שרצון הצדדים ממילא אינו בא כמעט לידי ביטוי. כאשר מדובר בחוזה יחס, הצדדים, גם אם מדובר בצדדים שווים, מממשים את רצונם בכריתת החוזה, אך כיוון שמדובר בחוזה לטווח ארוך, הם אינם מסוגלים לצפות את שינויי העיתים והנסיבות, ועל כן אינם מביעים את רצונם באשר לשלל סיטואציות עתידיות אפשריות. על כן, גם בחוזים אלו יש להכניס עקרונות של תום לב וצדק חוזי, כדי לממש את עיקרי החוזה בנסיבות המשתנות. אשר לחוזה המוכתב, גם כאן כתוצאה מחוסר השוויון האינהרנטי בין הצדדים, יוצאים מהנחה, שהצד החלש בחוזים אלו ממילא אינו יכול להביא לידי ביטוי את רצונו בכריתת החוזה, וממילא חופש החוזים במובנו הקלאסי מוגבל.
התומכים ברעיון האמון כבסיס לדיני החוזים, או בהחלת עקרונות תום לב וצדק חוזי בחוזים, מתייחסים בעיקרם לצדה של הסקאלה בה נמצאים החוזה המוכתב וחוזה היחס. כך למשל, ציין בוקשפן, רעיון האמון, בעמ' 400: "נראה כי לא יימצא מי שיחלוק, ולו במובן הדסקריפטיבי, על כך שתורת הרצון הקלסית ממשיכה לאבד מכוחה בהתמודדות קוהרנטית עם דיני החוזים
--- סוף עמוד 163 ---
המודרניים". היינו, לטעמו, מרבית החוזים נמצאים בקצה הסקאלה הקרוב יותר לחוזה המוכתב וחוזה היחס.
כך גם בפסיקה, בע"א 6234/00 ש.א.פ בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6) 769, 787-788 (2003), עמד על הדברים כב השופט א' מצא בפסקה 17 לפסק דינו:
"ההבנה שהתגבשה בעידן המודרני, כי דיני החוזים שוב אינם מגבילים את עצמם להסדרת התקשרויות רצוניות בין יחידים, אלא עוסקים הם במערכות יחסים נרחבות ומורכבות הרבה יותר של אינטראקציות כלכליות, חברתיות וציבוריות, שקיום רבות מהן אינו מבוסס כלל על חופש הבחירה החוזי במשמעותו הקלאסית. כאלה, בין היתר, הן מערכות היחסים החוזיות שמקיימים גופים כלכליים עתירי כוח – כמו בנקים, חברות ביטוח ותאגידי ענק למיניהם – עם המוני הנזקקים לשירותיהם.....הבנה זו היא העומדת גם ביסוד המגמה הגורסת כי במקרים המתאימים לכך ראוי לבחון את תוקפו המחייב של החוזה לא רק בעזרת המבחן הסובייקטיבי (רצונו החופשי של המתקשר) אלא גם – ולעתים בעיקר – בעזרת מבחן אובייקטיבי, היינו סבירות והוגנות תנאיו של החוזה... קיום תלות של צד אחד במשנהו מטיל על הצד החזק חובת אמון מוגברת כלפי הצד החלש. כמי שבידו הכוח לעצב את תנאי החוזה כרצונו, נושא הוא בחובה לספק במסגרת החוזה גם את צורכי ההגנה על האינטרסים הלגיטימיים של הצד החלש. במלאו חובה זו יבטיח אף את האינטרס שלו לוודאות וליציבות משפטית... ניתן להשקיף על סוגיה זו גם במשקפיה של חובת תום-הלב. החובה מוטלת על שני הצדדים: בניצול עמדת הכוח שבה ניצב הצד החזק, להכתבת תנאים בלתי הוגנים ובלתי סבירים לצד החלש, יש משום חוסר תום-לב במשא ומתן לכריתת החוזה, ואילו מנגד, ניצולה של עמדת החולשה שבה ניצב הצד החלש, לשם השתחררות בדיעבד מחוזה הוגן וסביר הוא חוסר תום-לב בקיום החוזה."