7.2 זכות השימוע במשפט העבודה
א. סקירה כללית
"אדם שעבודתו ניטלה ממנו – זכות ניטלה ממנו, מקצת מכבודו ניטל ממנו".
דבריו של המשנה לנשיא, כב' השופט מ' חשין בדנג"ץ 4191/97 רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נד(5) 330 (2000), בפסקה 8 לפסק דינו.
כב' השופט מ' חשין מדבר על זכות. גם בתחום משפט העבודה נעשה שימוש חילופי בחובת המעביד וזכות העובד. במאמרה של מיכל הורוביץ, "לצאת ידי שימוע – עקרון השימוע במבט אנליטי", משפט ועסקים ט' 311 (התשס"ח-2008, להלן: הורוביץ, לצאת ידי שימוע), עומדת המחברת על הבחנה זו בין חובת המעביד לזכות העובד. לטענתה, אם מעוניינים שלחובת השימוע תהיה משמעות, יש לאזן בין האינטרסים הנוגדים של העובד לצדק טבעי ושל המעביד לנהל את עסקו כרצונו, הנגזרת מזכות הקניין שלו. כפי שנראה בהמשך, הפסיקה אכן עשתה שימוש בשני המונחים הללו כמונחים מקבילים.
עוד קודם להקמת בתי הדין לעבודה, נדונה בבית המשפט העליון השאלה של פיטורין ללא שימוע במקרה של חשד לעבירה פלילית, וכבר אז קבע כב' השופט קיסטר, בהתבסס על המקורות, כי ככלל יש לאפשר שימוע בטרם פיטורין (בגץ 290/65 זאב אלתגר נ' ראש העיריה (א' קריניצי) ו-עירית רמת-גן, פ"ד כ(1) 29, 35 (1966)):
"בכל המסורת הארוכה של עם ישראל נהגו בהתאם למקורות המשפט העברי - התלמוד והפוסקים, שלא לפטר בקלות אדם שנתמנה לתפקיד ציבורי, או למשרה במוסד ציבורי.
הרמב"ם בהלכות כלי המקדש, פרק ד', הלכה כ"א, כותב:
"ואין מורידין לעולם משררה שבקרב ישראל אלא אם סרח."
כמובן שכלל זה אינו חל על מי שנבחר לתקופה מסויימת בלבד, ויוצא בתום התקופה.
ובתשובותיו (הוצאת מקיי-נרדמים) בשאלה קי"א, מתחיל הרמב"ם את דבריו, ואומר:
--- סוף עמוד 184 ---
"מה שצריך לדעת כל משכיל וחכם, שאין ראוי להסיר שום בעל משרה ממשרתו בגלל שמועה בלבד....."
אמנם, ישנם במוסדות ציבור עובדים שאין מכנים אותם בשם בעלי שררה, אך גם ביחס לאלה, כאשר אין מקבלים אותם לעבודה מסויימת או לזמן ידוע, או שעל-פי תנאי העבודה ניתן לפטרם לאחר שיגור הודעה מוקדמת, השתרש הכלל או המנהג שאין לפטרם אלא אם כן קיימת סיבה לכך ויודגש כאן שבמקרה דנא העותר הינו עובד קבוע של המשיבה. בהתאם לכלל זה נהגו כל עדות ישראל. בספרות השו"ת ישנן תשובות למכביר המתייחסות בעיקר לעובדי קהילות, דהיינו: רבנים, שוחטים, חזנים, ושמשים. ואף-על-פי שקשה להגדיר שמשים כבעלי שררה, בכל אופן השתרש המנהג אף ביחס להם.