--- סוף עמוד 208 ---
וחוסר מעורבותם (היחסית) בהליכי סגירת הסוכנויות. הדברים עולים בבירור מעדותו של מר אילן קליין, בעלה של התובעת מס' 36 (פרוטוקול מיום 1.11.12, עמ' 78, ש' 3-29):
"ת. אף פעם הדואר לא בא לשאול אותי אלא את הארגון...
ש. ...צא מנקודת הנחה שלדואר לא היה כדאי להחזיק סוכנויות שמוכרות ומקבלות את העמלות שאתם קיבלתם על פי חוזה. היא יכולה לתת הודעה מוקדמת של 60 ימים ולתת למישהו אחר.
ת. לפי הסוגיה שאתה תיארת שהדואר יגיד או זה או לסגור היינו שוקלים ומחליטים באותה נקודת זמן לא חשבנו שיש אופציה של סגירה.
ש. לא שמעת על העתירה של הארגון משנת 2004 שנמחקה ביום 27.2.06 ושבה הארגון ביקש לאסור על החברה לעשות שימוש בזכות להודיע הודעה מוקדמת של 60 יום.
ת. שמענו שהייתה עתירה אבל בגלל שעסקנו בסוכנות שלנו לא ירדנו לפרטי המקרה, אנו תמיד חיכינו להודעות ולהוראות של ארגון סוכני הדואר, מה מי.. אמרו שיש עתירה בבית המשפט העליון, לא הספיקו להגיד לנו על התוצאה. אמרו לנו שנגמר בבית המשפט העליון...וסגרו שתי סוכנויות דואר. למה? ככה. זה מה שידענו"".
ברור מעדותו, כמו מעדות תובעים נוספים שהעידו לפני, כי התובעים לא העלו על דעתם (גם אם טעו והובלו לחשוב כך ע"י יו"ר הארגון, מר בני כהן), כי הנתבעת תבטל עמם את החוזים. אני סבורה, כי לו נציגי הנתבעת היו יושבים עם כל אחת ואחד מסוכני הדואר, ייתכן שרבים נוספים היו מתעשתים וחוזרים להפעיל את הסוכנות.
מכל מקום, מעבר למראית פני הצדק, תחושת הצדק מחייבת כי קולו של מי שזכותו נפגעה – יישמע.
ד. לא ניתן לקיים שימוע לעשרות סוכנים
אשר לטענה לפיה לא ניתן היה לקיים שימוע כי מדובר בסוכנים רבים, גם טענה זו אין לקבל.
על פי עדותו של מר הרצל בר-מג, הדואר מחולק לארבעה מרחבים, ולכל מרחב יש מנהל. לכל מנהל מרחב יש מנגנון שמטפל בסניפי הדואר ובסוכנויות הדואר שבמרחב, הכולל מנהל סניפים וסוכנויות וכן עובד שמרכז את כל העבודה למול סוכני הדואר (ראו פרוטוקול מיום 3.6.13, עמ' 207 ש' 2-6. כן ראו את חקירתה הנגדית של הגב' ימית טרוסט, מנהלת מחלקת סוכנויות במרחב חיפה והצפון, פרוטוקול מיום 13.6.13, עמ' 260 ש' 22-31). כפי שיכולים היו ללכת לכל סוכנות וסוכנות לקבל את דברי הדואר, יכלו ליצור קשר עם הסוכנים ולאפשר להם שימוע.
גם לעניין זה ניתן ללמוד ממשפט העבודה בו נקבע, כי גם אם מדובר בפיטורי צמצום או התייעלות, בהם יש צורך לפטר עובדים רבים, אין לוותר על חובת השימוע, במסגרתה יש לעמוד על הנסיבות האישיות של כל אחד מהעובדים. כך למשל בעניין משה, עמדה על הדברים כב' השופטת א' ברק: