אכן, יש להבהיר לצדדים לחוזים באשר הם, כי כל זכות שהם בחרו לקבוע בחוזה ביניהם, יהיה עליהם להפעיל בתום לב, תוך ראיית האינטרסים של הצד השני לחוזה. השתלשלות העניינים במקרה שלפניי מלמדת על כך שהתנהלותם של הצדדים הייתה כוחנית ורחוקה מתום לב. יש להורות לצדדים לנהוג בפועל אחרת, ומשלא עשו כן, לפצות על כך.
במקרה שלפניי יש להדגיש, כי הפרת חובת תום הלב עלתה לכדי פגיעה בזכותם של העובדים לכבוד. חובת תום הלב שמשה, במקרה, זה לייבוא זכות יסוד חוקתית אל המשפט הפרטי. על כן, יש לקבוע פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב, שישקף את העובדה כי מדובר בזכות חוקתית שנפגעה. עמד על כך כב' השופט ת' אור בעניין דעקה (פסקה 26 לפסק דינו):
"אם אנו מקבלים ברצינות כי לחולה זכות לבחור אם יקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול יינתן לו, עלינו לקבוע כי יש "מחיר" לעצם הפגיעה בכבודו, אשר מתבטאת בביצוע טיפול רפואי בגופו בלי שניתנה לכך הסכמה מדעת על-ידיו."
אני סבורה, כי בהקשר זה יש לעמוד על שני סוגי נזקים שנגרמו לסוכנים מהעדר שימוע. האחד, נזקים ממוניים הנובעים מהפסקה מידית של ההתקשרות אליה לא נערכו, כאשר במקרים מסוימים קודם לביטול החוזה שימשו התובעים כסוכנים עשרות שנים. השני, נזקים שנגרמו
--- סוף עמוד 214 ---
מהפרת חובת השימוע, שהינם נזקים לא ממוניים הנובעים מפגיעה בכבודם של התובעים, מעצם העובדה שהודיעו להם על זכות הביטול ללא שימוע, וכלשונה של יפעת ביטון: "צער" ו-"כאב וסבל נפשיים" שנגרמו להם מכך.
א. נזקים ממוניים
אשר לנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מביטול ההסכם באופן מידי, לעניין זה, וכיון שמדובר בחוזה סוכנות, אני סבורה, כי יש לגזור גזירה שווה מהפסיקה הדנה במתן הודעה מוקדמת במקרה של סיום חוזה סוכנות, או חוזה שלא נקבעה בו תקופה מוגדרת, כמו גם מהוראות חוק חוזה סוכנות.
כאמור, התובעים טוענים, כי לאחר שהרשות הודיעה בשלהי שנת 2003 כי היא לא תחדש את ההסכמים עם הסוכנים, הפך ההסכם שבין הצדדים להסכם לתקופה בלתי קצובה, שלא ניתן לבטלו אלא בהודעה מוקדמת, תוך זמן סביר מראש. על פי הטענה, הזמן הסביר בנסיבות העניין נגזר מכל מקרה ומקרה לגופו, בהתאם למידת ההסתמכות של כל סוכן. ואולם, לטענה זו של התובעים אין כל רלבנטיות למצב הדברים שבו הפרו התובעים את ההסכמים הפרה יסודית, שאז קמה לצד הנפגע – חברת הדואר - הזכות לבטל באופן מידי את ההסכם.
זאת ועוד. טענה זו של התובעים סותרת באופן חזיתי את הטענות שהעלו התובעים בעתירה שהגישו לבית המשפט העליון בחודש מאי 2004, אז טענו העותרים כי לנתבעת עומדת הזכות לבטל את ההסכמים עמם מכוח סעיף 22(ב) להסכמים ועל רקע האמור עתרו לקבלת צו עשה קבוע, אשר ימנע מהנתבעת להביא את ההסכמים עמם לכדי סיום.