--- סוף עמוד 272 ---
כאמור, משילוב הוראות סעיפים 6 ו-23 להסכם שבין הצדדים עולה, כי סגירת הסוכנות או אי הפעלתה בשעות וימי הפעילות שנקבעו מהווה הפרה יסודית של ההסכם, המקנה לחברת הדואר אפשרות לבטל את ההסכם ללא הודעה מוקדמת. ואכן, דומה שאין הפרה יסודית יותר מזו אשר פוגעת בצורה קשה יותר בלב לבו של ההסכם, במהותה של ההתקשרות שבין הצדדים ובחובת הנאמנות של הסוכנים כלפי רשות הדואר, כמי שמעניקים שירותים חיוניים לציבור, במקומה ובשמה.
עוד יש לציין, כי במקרה זה הייתה לתובעים, ולמתקשרים פוטנציאליים בהסכם, שהות לעיין בתנאי החוזה ולקבל ייעוץ בקשר לכך, שכן ההסכם צורף למכרזים שפורסמו ע"י הנתבעת. בעניין קסטנבאום (כיתוב על מצבה) ובעניין מילגרום (מעבר לבית אבות סיעודי) נקבע, כי כאשר יש דחיפות בביצוע החוזה, אין לצפות מהלקוח שיערוך סקר שוק. לא כך היה במקרה שלפנינו.
בנוסף, כל התובעים חתמו על החוזים מספר שנים לפני פרוץ הסכסוך (התקופה הקצרה ביותר היא שלוש שנים, כאשר מרבית התובעים הפעילו סוכנויות מעל 10 שנים) ולא הם, ולא הארגון, העלו כל טענה כנגד סעיפים אלו בחוזה בשלב כלשהו.
על רקע האמור סבורני, כי לא רק שאין המדובר בתניות מקפחות בחוזה אחיד, אלא שמדובר בתניות הבסיסיות ביותר ביחסי הצדדים, שהרי החובה להפעיל את הסוכנויות ולהעניק את מכלול השירותים לקהל הלקוחות של הרשות בהתאם לימים ולשעות הנקובים בהסכם, היא מהחובות הבסיסיות ביותר של סוכן הדואר. ואכן, אין כל דבר מקפח בהטלת החובה על סוכני הדואר לספק את השירותים הנדרשים באופן תדיר וסדיר, תוך קביעה שהפרת החובה האמורה תביא לביטולו המידי של החוזה. למעשה, סעיפים אלה תואמים במדויק לחובות המוטלות על חברת הדואר מכוח חוק הדואר וחוק רשות הדואר, כמי שאמונה על מתן שירותים חיוניים, תקינים ושוטפים לציבור. מטעם זה, גם אין כל רלבנטיות בענייננו לטענה כי סעיף 23 להסכם מהווה תניית ביטול גורפת, מקום שההתחייבות נשוא ענייננו הינה בגדר התחייבות בסיסית ומהותית גם על פי דיני החוזים הכלליים.
בנוסף, ומעבר לנדרש, אציין שניים אלו; ראשית, הסוכנים ביקשו מבית המשפט העליון, בעתירתם לאי ביטול ההסכמים, כי יורה לרשות להמשיך להתקשר עמם בחוזים. זאת מבלי להחריג סעיפים אלו, או להעלות כל טענה בנוגע אליהם (ראו: סעיפים 8-9, 16 לעתירה, נספח 9 לתצהיר בר-מג). שנית, סעיפים אלו נדונו לגופם בבתי המשפט, לרבות בבית המשפט העליון, כשלא עלתה כל שאלה לגבי היותם מקפחים או בעייתיים כשלעצמם, והשאלות שנדונו היו הנסיבות להפעלתם (ראו, למשל: רע"א 1613/97 רויטל יזדי נ' רשות הדואר (1997) ועע"מ 6969/11 יעקב בן גורי נ' חברת דואר ישראל (20111)).