כלומר, בית המשפט העליון הכיר בכך שלהתנהגויות מסוימות של צד לחוזה, גם אם אינן עולות כדי הפרה, עשויות להיות תוצאות משפטיות על דרך של הפחתת הפיצוי. אותן התנהגויות הן, בין השאר, אי שיתוף פעולה, אי גילוי, אי הבהרה ואי הזהרה מסכנת נזק, כולן התנהגויות שלעיתים קרובות קשה לסווגן דווקא כהפרת חוזה, אך כדי לעודד צדדים לנהוג בשיתוף פעולה בביצוע חוזה יש בהן כדי להביא להפחתת הפיצוי, גם אם לא הגיעו לכדי הפרה (ראו: פורת, אשם תורם בדיני חוזים, סעיף 1.31, עמ' 47). בעניין פראררי הוכרה הגנה זו במסגרת חובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) וכך נעשה בפסקי דין נוספים בהמשך (ראו:אריאל פורת, אשם תורם בדיני החוזים, סעיף 1.16, עמ' 26 והאסמכתאות שם. עוד ראו: רע"א 3126/14 ניר עבודות חקלאיות בע"מ נ' אלי כהן (2014)). בע"א 11120/07 דינה שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ (2009), קבע כב' השופט א' רובינשטיין (בפסקה כח לפסק דינו), כי:
"במקרים מסוימים... תוכל לסייע לנו להגיע לתוצאה ראויה ולעשיית צדק הדוקטרינה של אשם תורם, שיסודה בדיני הנזיקין ושהוסבה גם לדיני החוזים; כך במקרים שבהם תום הלב בשני הצדדים אינו כדבעי... תוצאת תחולתה היא חלוקת נטל הנשיאה בנזיקיו של הנפגע בין שני הצדדים לחוזה. הגנת האשם התורם."
--- סוף עמוד 346 ---
בהצעת חוק דיני ממונות (ה"ח 595, התשע"א-2011, בעמ' 712, להלן: ה"ח דיני ממונות), קובע סעיף 460, שכותרתו "התרשלות תורמת" את עקרון האשם התורם בדיני התרופות. בסעיף נקבע, כי ניתן להפחית את נזקי הנפגע מהפרת חיוב (ההצעה מאחדת את התרופות בדיני חיובים):
"בית המשפט רשאי להפחית מהפיצויים המגיעים לנפגע סכום שיקבע בהתחשב במידת אשמתם היחסית של הצדדים, בתרומתם היחסית לגרימת הנזק ובאופי אחריותו של המפר ומטרותיה...".
הגנה של אשם תורם קיימת בקודקס הגרמני (לניתוח המשפט המשווה בכלל והמשפט הגרמני בפרט ראו: אדר, הקטנת הנזק ואשם תורם, בעמ' 389 וכן פרידמן וכהן, חוזים ד', סעיף 39.165 בעמ' 743).
הכוונה באשם תורם במישור החוזי היא להתנהגות בלתי סבירה של הנפגע מהפרת חוזה בשמירת ענייניו, התנהגות הנגועה בחוסר תום לב (ראו: אריאל פורת, "הגנת אשם תורם למפר חוזה - אימתי?" עיוני משפט יח(1), 103 (תשנ"ד- 1973, להלן: פורת, הגנת אשם תורם; עוד ראו: אריאל פורת, הגנת אשם תורם בדיני החוזים (תשנ"ז-1977, להלן: פורת, אשם תורם בדיני החוזים)). לכאורה, לא היה מקום לקבוע, כי קיים אשם תורם בסיטואציה חוזית, שכן ההלכה הקלאסית הייתה כי כל סטייה מהמחויבויות החוזיות מהווה הפרה. הלכה זו מבוססת על תפישת ההתחייבות החוזית כהתחייבות מוחלטת. הרתיעה מהחלת דוקטרינה זו בחוזים נובעת מכך שהגנה זו אינה מתיישבת עם מהותו של החוזה שנועד לאפשר לצדדים לתכנן את מעשיהם ולסמוך על החוזה שכרתו. כך, צד לחוזה יכול להסתמך על כך שהחוזה עמו יקוים על פי תנאיו, ואם תהיה הפרה הוא יזכה בפיצוי, שיעמיד אותו במקום בו היה עומד לו החוזה היה מקוים. זאת, למעט אם קיימת הפרה מצדו.