גישה זו הלכה יד ביד עם הגישה עליה עמדתי לעיל בהרחבה, שהדגישה מעל לכל את חופש החוזים. גישה זו שינתה פניה, כיום עם שילוב נורמות של הגינות ותום לב בדיני החוזים (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, פרק 27: רמת האחריות החוזית, 386, 405 (כרך ג', 2003); על הצעה לשלב שיקולי אשם בדיני זכויות יוצרים גם בהם משטר האחריות הוא של אחריות חמורה ראו: יעל ניסן-אלון, "אשם בדיני זכויות יוצרים: נטע זר או שיקול תקף?", המשפט טו (2) 675 (תשע"א-2011)). כמגמה דומה, רואים הכרה באשם תורם בסיטואציות חוזיות, בעיקר כשמדובר בחוזים ארוכי טווח (למשפט משווה ואופני ההכרה ראו: פורת, הגנת אשם תורם (שם, בעמ' 104-1077).
הטענה המרכזית כנגד השימוש באשם תורם בדיני חוזים נוגעת לפגיעה ברצון הצדדים ולחלוקת האחריות ביניהם. פרידמן וכהן, חוזים ד' עומדים על טענה זו. בסעיף 39.169, בעמ' 750, הם מבהירים:
"ניתן להביא בחשבון, ולו לצורך אופן חלוקת האחריות בין הצדדים, את האופן שצד אחד נטל על עצמו אחריות חוזית בקשר לנושא הרלבנטי....כלל היסוד בדיני חוזים מבוסס על חלוקת סיכונים ועל חלוקת תחומי אחריות בין הצדדים. מכלל יסוד זה, העומד בבסיס הבטחון החוזי, ראוי לחרוג בנסיבות יוצאות מן הכלל. העובדה כשלעצמה שצד מסתמך על זכויותיו החוזיות וכי אין הוא מוכן
--- סוף עמוד 347 ---
לוותר עליהן...אינו בגדר רשלנות תורמת.....יש לפסוק מי מהשניים צודק, וכרגיל אין מקום לחלוקת האחריות בין השניים. יש לזכור שבמקרה הרגעיל אין מדובר באי הבנה בין הצדדים...אלא במחלוקת המבוססת על אי הסכמה. אכן רצוי שהצדדים יתפשרו (ופשרה משמעותה לרוב חלוקה כלשהי ביניהם), אך אין לחייבם לעשות זאת."
כב' הנשיא מ' שמגר מתמודד בעניין פראררי לעיל, עם השאלה האם אין בחלוקת אחריות בשל אשם תורם, או חוסר תום לב בקיום חוזה, כדי לפגוע בתיאוריה הבסיסית של דיני החוזים לפיהם האחריות החוזית היא אחריות מוחלטת (שם, בעמ' 81-822):
"כאמור, נקודת המוצא המקובלת היא, שאחריות חוזית היא אחריות מוחלטת, במובן זה שהיא קמה בדרך כלל במלוא היקפה בלא תלות באופי ההפרה, בהלך מחשבתו של המפר או בנסיבות אחרות. אולם, גם אם נצא מהנחה זו אין פירושו של דבר, כי לא ניתן להתחשב בחוסר תוך ליבם של שני הצדדים לחוזה. שני הצדדים במקרה שלפנינו נגועים בתכונה זו".
ומשיב, כי אין סתירה בין השניים (שם, בעמ' 82-83):
"הקצאת הסיכונים מאפשרת לכל אחד מן הצדדים לפעול בידיעה, שהצד השני יפעל באופן העולה בקנה אחד עם מטרותיה של העיסקה. במילים אחרות, החוק מעניק לצדדים אפשרות הסתמכות, שהיא אחת מהמטרות המרכזיות של דיני החוזים בכללותם ... האם השגת מטרות החוק תלוי בקיומה של אחריות מוחלטת? ההיפך הוא הנכון. ככל חוזה או התקשרות, בבסיס עסקת המכר עומד רצון לשיתוף פעולה של הצדדים, מתוך הנחה, כמובן, ששיתוף הפעולה יועיל לכל אחד מהם, ולשניהם במשולב. אין יסוד להניח, ששיתוף פעולה זה מסתיים עם כריתת החוזה ... כאמור לעיל, גם חובת גילוי שלא קוימה בשלב הטרום חוזי ממשיכה לעמוד בשלב החוזי. אך סביר הוא, שלאורך דרכם המשותפת של הצדדים יתקלו בבעיות שונות שידרשו גמישות מסויימת ואף סטיה ממה שקבוע היה מלכתחילה. אין ספק, שיידרש שיתוף פעולה גם בעתיד. פן אחד של שיתוף פעולה זה הוא ההכרה בכך, שנזק יכול להיגרם לאחד הצדדים כתוצאה מחוסר תום ליבם של שני הצדדים. "שיתוף פעולה" במקרה כזה יתבטא בחלוקת האחריות לנזק בין השניים. חלוקה בדיעבד, שיהיה בה למעשה לעודד שיתוף פעולה מבראשית ... יתר על כן, בחלוקת האחריות ביניהם יהי בכדי לעודד תום לב או זהירות מצידם של שני הצדדים לעסקה. הכרה בחוסר תום לב של צד לחוזה אין בה כדי לפגוע בכוחה המחייב, מוסרית, של הבטחתו של הצד שכנגד ... (יתרה מזאת, אפשר ודווקא חלוקת האחריות תחזק את הסתמכותם של שני הצדדים לעיסקה, שכן ביודעם כי על כל אחד מהם מוטלת גם חובה לסייע לאחר לפעול, במידה סבירה כמובן, יתחזק אמונם בקום העיסקה ותיגדל יכולת ההסתמכות שלהם."