ת. יש תשובה למכתב הזה, מציג מכתב תשובה להרצל בר-מג של העד מיום 27.7.05 במענה למכתב של בר-מג מיום 24.7.05 מוגש ומסומן ת/1.
ש. אני לא מוצא עיגון להצעה שאתה הצעת שלא לקבל כלל תמורה בגין בולי ההכנסה עד אשר יושג הסדר. יש עיגון בכתב להצעה זו.
ת. העיגון הוא במשאים ומתנים שביצענו עם רשות הדואר אך העיגון הטוב ביותר הוא שלא שילמו על בולי הכנסה לכל הסוכנים מהיום שהצהרתי שזו ההסכמה. זה בא לידי ביטוי בתלושי השכר שלנו..."
גם אם אקבל את גרסת יו"ר הארגון, כמפורט לעיל, על אף שלא הוכחה, הרי שגם לגרסתו הושגה הסכמה בין הצדדים בעניין בולי ההכנסה, ומכאן שלא הייתה כל הצדקה לנקוט בעיצומים במועד זה.
ד. הטענה כי התפתח נוהג של שביתות
התובעים טוענים, כי העיצומים שנקטו בקיץ 2005 לא היו חריגים, וכי לאורך השנים נקטו סוכני הדואר, לא אחת, בעיצומים ובשביתות, שלאחריהם הושגו הבנות בין הצדדים, וכפי שהצהיר יו"ר הארגון, מר בני כהן, בסעיפים 24-26 לתצהירו:
--- סוף עמוד 91 ---
"בשנת 1986, עם הקמת רשות הדואר, נקטו סוכני הדואר לראשונה באמצעי השביתה, כאשר סגרו את כל הסוכנויות למשך יומיים, בהוראת הארגון. עילת השביתה היתה הפחתה חד צדדית של העמלות המשולמות לסוכני הדואר בגין הפעולות המבוצעות על ידם, והתעלמות הנתבעת מדרישות הסוכנים.
השביתה הובילה לניהול משא ומתן בין נציגי הארגון לנציגי רשות הדואר, אשר בעקבותיו נחתם הסכם חדש בין רשות הדואר לבין סוכני הדואר.
מאז ומדי כשנתיים לערך, נוהלו משאים ומתנים בין רשות הדואר לארגון, וזאת על רקע חידוש תנאי ההתקשרות עם סוכני הדואר השונים, אשר אמורים היו לפצות את הסוכנים בגין שחיקת שכרם. מו"מ זה התאפיין מעת לעת בנקיטת עמדה נוקשה מצד רשות הדואר, נקיטת סנקציות מצד הארגון, קיום משא ומתן בין הצדדים, הגעה להסדר, וחוזר חלילה."
וכפי ששב והצהיר גם בחקירתו הנגדית (פרוטוקול מיום 24.10.12, עמ' 26 ש' 23):
"ש. מיום 29.1.06 למעשה לא ניתנים בסוכנויות שירותים שאתה טוען שלא חייבים לתת ואתם גם לא משתתפים בכנסים והדרכות, איזו עילה הייתה לך לשיטתך לסגור את הסוכנויות באופן חלקי ואח"כ באופן מלא בניגוד להוראות ההסכם.
ת. התהליך היה שיש משאים ומתנים ויש פעולות בשטח כאשר מו"מ נכנס למבוי סתום אנו עושים עיצומים..".
לטענת התובעים, נוהג זה, שהתפתח במשך השנים, שבמסגרתו הכירה הרשות בזכותם של הסוכנים לשבות, הפך לחלק בלתי נפרד מהסכם ההתקשרות שבין הצדדים. נטען, כי התובעים הסתמכו על הנוהג האמור גם בעת שנקטו בעיצומים נשוא ענייננו, וכי לאור זאת לא שיערו בנפשם, כי ההסכמים עמם יבוטלו.