הכעס לא נקשר בדברים אלה להפרת הסדר כלשהו, וסיבתו, כאמור, יכולה בנקל להיות אחרת.
גם רוזנברג אמר, בחקירתו ברשות, ש"מודגל לא אהבו את המהלך של סמי עם הייבוא" (הודעה מיום 23.12.98, ש' 596-597). ואולם, הוא לא אמר שמהלך זה היה מנוגד להסכם או להבנה שהושגה בבית איטונג.
כאשר רוזנברג התייחס לעובדה שמנדלסון מייבאים, אמר: "עד היום לא ברור מי עמד אחרי הייבוא הזה ומי מימן אותו. כנראה שמנדלסון על אף הישיבות בבית איטונג" (הודעה מיום 13.4.99, ש' 242-245). הדגשתי את הסיפא, מאחר שלכאורה עולה ממנה המסקנה שהושגה הסכמה בבית איטונג בעניין הייבוא. ברם, איני סבורה שהתבטאות זו מלמדת מעבר לספק כי בבית איטונג הוסכם יחדיו שלא לייבא. אכן, אין מחלוקת שבבית איטונג התבטאה מודגל שוב ושוב כנגד הייבוא שעמד על הפרק, ואף מנתה את חסרונותיו. העובדה שהמשווקים שמעו את הדברים אינה מלמדת כי קיבלו על עצמם שלא לייבא, וזאת אף אם לא שללו את רוח הדברים. בהמשך הדברים אף אבהיר מדוע איני מסיקה בהקשר זה קיומו של הסדר מכללא.
--- סוף עמוד 170 ---
- המאשימה נשענת גם על כך שלוי הסתיר את עובדת מעורבותו בייבוא לא רק ממודגל, אלא מכל משתתפי פגישות בית איטונג. לדברי ב"כ המאשימה, לסמי לוי היה ברור שאם ייודע לנאשמים כי הוא העומד מאחורי הייבוא הסיני, הדבר יעורר עליו את זעמם בבית איטונג והוא "יזכה" למבול של תלונות. "מבצע ההסתרה" היה כל-כך מוצלח, עד שמשתתפי הפורום כלל לא ידעו בוודאות מי עמד מאחורי הייבוא. לטענת המאשימה, הרצון להסתיר את הייבוא סותר את טענתו של לוי בדבר המדיניות המוצהרת של מנדלסון לייבא ומעיד על כך שהאינטרסים של מנדלסון השתנו, כך שאם בעבר היה לה כדאי להצהיר שהיא מייבאת, הרי שבתקופה הרלבנטית היא בחרה להסתיר זאת. המאשימה מוסיפה, כי הראיות מלמדות שכאשר מנדלסון ניסתה לשווק את הייבוא הסיני, היא לא פנתה למשווקים משתתפי פורום בית איטונג (אשר היו, כאמור, המשווקים הדומיננטיים), אלא למשווקים אחרים, תוך שהיא דואגת לכך שלוקוב ועזיזה הם שיציעו את הסחורה למשווקי בית איטונג, אלא שאין מדובר בראיה נסיבתית חזקה דיה (ראו להלן לגבי ראיות נסיבתיות), שהרי לא ניתן לומר שהיה לסמי לוי עניין לפרסם דבר מעורבותו בייבוא, כאשר לא הובהר אז שהוא יפסיק לרכוש ממודגל. בנסיבות אלו, למה לו להרגיז את מקור האספקה שלו, גם אם אינו היחיד?
- העובדה שבתקופה הרלבנטית לא נכנס ייבוא לארץ
183. המאשימה מוסיפה ומטעימה, כי בתקופה הרלבנטית לכתב האישום כמעט ולא נכנס ייבוא לארץ, וטוענת כי גם עובדה זו היא בגדר ראיה נסיבתית לקיומו של ההסדר. המאשימה מציינת, כי סמי לוי, מי שהיה בעיני מודגל יבואן הפיטינגים העיקרי - בכוח ובפועל, הפסיק במהלך התקופה הרלבנטית לייבא פיטינגים. כך מעידים הנתונים שמסר הוא עצמו, במסגרת חוות דעת המומחים אשר הוגשה מטעמו (נ/166). מטבלה 2 לחוות הדעת עולה כי בשנת 94' 12% מהפיטינגים שמכר היו מיובאים, בשנת 95' קטן אחוז הפיטינגים המיובאים ששיווק ל- 4.85% ובשנת 96' כבר לא מכרה מנדלסון פיטינגים מיובאים כלל. גם מאיר פלס אישר בעדותו, שעיקר השימוש בפיטינגים מגולוונים בארץ בתקופה הרלבנטית היה מתוצרתה של מודגל (פר' מיום 5.3.03, עמ' 707-708).
ואולם, עובדה זו אינה מלמדת באורח חד-משמעי כי הושג הסכם שעניינו אי-ייבוא, מאחר שסיבותיה יכולות להיות רבות, כגון דרישת התקן, טיבו של הייבוא שניתן היה להכניס לארץ, ההשקעה הגדולה שנדרשה לצורך הייבוא התקני, ועוד (וראו הפרק לעניין הראיות הנסיבתיות להלן).
- עיקר טענות הצדדים בשאלת קיומו של הסדר אי-הייבוא
--- סוף עמוד 171 ---
- המאשימה סבורה, כי כלל הראיות מובילות למסקנה שההבנה שהושגה בבית איטונג היתה הבנה כללית להימנע מייבוא. לדבריה, סיבת אי-ההתקשרות של המשווקים עם ליונינג נעוצה בהסדר אי-הייבוא. המאשימה מדגישה, כי למודגל היה עניין לקבל התחייבות של המשווקים שלא להתחרות בה, על ידי הימנעותם מעיסוק בייבוא. חששה היה כי ייבוא הפיטינגים ממדינות העולם השלישי הינו זול בצורה משמעותית ממוצריה. גם למשווקים, טוענת המאשימה, השתלמה ההתחייבות להימנעות מעיסוק בייבוא. כך זכו לשמור על רווחיותם המשופרת באמצעות הסדר מחיר המינימום והמכסות, באפס מאמץ וסיכונים מסחריים, אלא פשוט באמצעות הסכמה להימנע מייבוא. בנוסף, מהמשווקים "נחסכה" ירידת המחירים שכניסת הייבוא הייתה מחוללת. כמו-כן, המאשימה טוענת שהעדויות שנפרשו בבית המשפט מלמדות על הסכמה בדבר אי-ייבוא שהושגה בבית איטונג.
המאשימה מוסיפה, כי כבר קודם להסדר בית איטונג בנושא הייבוא, קרמו עור וגידים הסדרים פרטניים בנושא ההימנעות מייבוא בין מודגל לבין טסה, ש.א.ח.פ ופרופילון המהווים את הבסיס לאישומים 4-6, בהתאמה. כך, על-פי ת/49, ת/91 ו-ת/102, התחייבו לטענתה טסה, ש.א.ח.פ ופרופילון (בהתאמה), "לא לייבא מוצרים המיוצרים על-ידי מודגל. כמו כן מתחייבת (טסה/ש.א.ח.פ/פרופילון) לא לשווק ולא למכור מוצרים מיובאים כאמור". כמו-כן, למעשה, טסה הסכימה כבר בשנת 90' להימנע מייבוא (ת/5). מכאן, טוענת המאשימה, שבבואה לפגישות בית איטונג כבר ידעה מדגל מראש שטסה, פרופילון ו-ש.א.ח.פ מוכנות לשתף עימה פעולה בהתחייבות שמהותה הימנעות מייבוא.
- הנאשמים טוענים מנגד, כי לא הוכח הסכם אי-ייבוא וכי פרשת הייבוא הסיני אינה מלמדת על קיום הסדר כובל ביניהם. לדבריהם, היו סיבות טובות למשווקים שלא להתקשר עם ליונינג. ראשית, מאחר שבאותה תקופה אנשי ליונינג היו גורם לא מוכר וחסר כל ניסיון בתחום הייבוא. משלוח הייבוא שלהם טרם הגיע, ובידי אנשי ליונינג היתה תעודת התאמה לתקן ביחס לארבעה סוגי פיטינגים בלבד (נ/78; עדות רן עזיזה פר' עמ' 2370, ש' 9-14).
בנסיבות אלו, טוענים הנאשמים, מלחמתה של מודגל בייבוא הסיני, אותו ראתה כייבוא פסול ובלתי חוקי שנכנס לארץ תוך הונאת הרשויות, היתה לגיטימית, וכשלונו של ייבוא זה לבסס אחיזה בשוק המקומי נגרם מטעמים אובייקטיביים שונים, ובראשם אי-עמידתו בתקן ואיכותו הירודה. בשל אותן סיבות, על-פי הנטען, נמנעו מפיציה של מודגל, למעט מנדלסון, ממימון הייבוא הסיני, ובהמשך משיווקו, ואולם, עשו זאת בהתאם