"ת. היחסים הרבה מן הדברים בינינו לבין המפיצים היו מושתתים כמו שאני אמרתי על הבנה, ועל יחסים קורקטיים במשך שנים.
אני לא אמרתי שכל מפיץ עבר לדום ואמר אני נשבע לא לייבא לא היה אקט כזה, אני נשבע לא לייבא, אבל בדברים האלה הוא נתן לנו להבין, כל מפיץ נתן לנו להבין שהוא לא ייבא כל זמן שהוא קונה ממודגל, נתן לנו להבין.
עוד פעם, הוא לא עמד לדום, ולא נשבע על זה, נתן לנו להבין בשיחות, אני לא אייבא כל זמן שאני קונה את התוצרת שלכם" (פר' 17.3.03, עמ' 844).
לסיכום, מדברי סבירסקי ופלס עולות מסקנותיהם בדבר קיום הסכמה על אי-ייבוא, אך לא עולים מהם חילופי הדברים של המעורבים מהם ניתן ללמוד על הסכמה, ולו מכללא. ויוטעם, האפשרות להסיק קיומו של הסדר מכללא אינה מבטלת את הצורך ללמדו מתוך ראיות ספציפיות, שאינן ניתנות להסבר אחר. אכן, משלא ניתן ללמדו מחילופי הדברים, ניתן ללמדו מראיות אחרות. דהיינו, מראיות נסיבתיות. ברם, כבר הוסבר, כי לעמדה השלילית בעניין הייבוא, כפי שהשתקפה לעיני סבירסקי ופלס, יכולים להיות הסברים אחרים, שמצאו ביטוי ממשי בראיות. הסבר כזה הוא כאמור החשש
--- סוף עמוד 177 ---
מבעיית אי-העמידה בתקן. יתר על כן, הובהר, כי אנשי ליונינג חיפשו למעשה מימון לייבוא, ובאופן חלקי מצאו מימון כזה אצל מנדלסון. מכאן, שהתקשרות עם אנשי ליונינג היתה בבחינת הרפתקאה עסקית, שהצלחתה היתה מוטלת בספק. גם עובדת צמצום היקף הייבוא בתקופה הרלבנטית עולה בקנה אחד עם קשיי הייבוא (עמידה בתקן, בעיות מימון), ואינה מחייבת הסקת קיומו של הסדר. מדובר בראיות נסיבתיות, שיש להן גם הסבר חלופי סביר.
- יתר-על-כן, מהאמור לעיל עולה, כי לא עמדה לפני בית המשפט כל ראיה ישירה המלמדת על פניית מודגל למשווקים בבית איטונג לקבלת הסכמה שלא לייבא. לשון אחר, לכל היותר, ניתן לומר כי המשווקים קראו את רצונה זה של מודגל, כחלק מרצונה להביא לכך שפיטינגים יירכשו ממנה בלבד, אבל לא ניתן לקבוע כי נתנו הסכמתם לכך. לא עמדה לפני כל ראיה ישירה לפיה המשווקים הביעו הסכמתם להימנע מייבוא תקני.
אוסיף, כי בבית איטונג למדו כל המשווקים כי כדאי להם לרכוש ממודגל, מאחר שיקבלו בונוס מתאים, ובמצב דברים זה, הצורך בהסכמה ישירה מפורשת או מכללא על אי-הייבוא התייתר. לכן, תגובות המשווקים בתקופת בית איטונג מוסברות גם בתחושות של המשווקים שהבונוס שנותנת מודגל – או מחיר המינימום - שומרים על רווחיותם במידה מספקת, ואין סיבה שיסתבכו הם עצמם בייבוא המגיע מעבר לים. ייבוא כזה היה צריך לממן, וגם רכישה מגורם שפתר את בעיית המימון לא הבטיחה בהכרח מקור יציב ואמין. ליונינג, ללא ספק, לא היתה גורם כזה. לכן, התגובה שהסתמנה כלפי הייבוא – ובאותה עת עמד על הפרק הייבוא הסיני – בוודאי שאינה עונה על הדרישות המופנות כלפי ראיות נסיבתיות. אין היא ראיה המצביעה באופן חד-סטרי על קיומו של הסדר אשר נולד בפגישות בית איטונג.