--- סוף עמוד 4 ---
לסוכניה באופן זה (כך למצער בשנים 1998-1997, כעולה מהדו"חות הכספיים שהגישה המערערת למשיב).
ג. אחר הדברים האלה ביקשה המערערת להכיר בתשלומי העמלות הנזכרים בשנים 1996-1992 כהוצאות שהוציאה לייצור הכנסתה. המשיב סירב לבקשתה, והוציא לה הודעת שומה בגין אותן שנים לפי סעיף 145(א)(2)(ב) לפקודה. בפירוט הנימוקים לקביעת השומה, מיום 28.12.98, נכתבו הנימוקים לאי-ההיעתרות לניכוי העמלות בהאי לישנא:
"(1) לא התרתי בדוחות הוצאות בגין עמלות כיוון שלא סיפקת את המסמכים הנאותים המוכיחים שההוצאה היתה בייצור הכנסה.
(2) לחילופין, הוצאות 'העמלות' (המרכאות במקור – א"ר) הינן הוצאות בלתי חוקיות ולא ניתן להתירן".
השגות המערערת על השומה נדחו, והוצאה לה הודעה שומה נוספת, על פי סעיף 152(ב) לפקודה, החוזרת על השומה המקורית. על כך הוגש הערעור לבית המשפט המחוזי.
הדיון בבית המשפט המחוזי ופסק הדין
ד. (1) בפרשת ראיותיה של המערערת בבית המשפט המחוזי נפרשו בפרוטרוט סבך עסקותיה של המערערת וקשריה העסקיים עם הסוכנים השונים. חזרה על מלוא הפרטים אינה נדרשת כאן; כפי שציין בית המשפט בפסק דינו, דרך ניהול העסקים של המערערת ברוסיה, כפי שניכר מן העדויות, מעוררת תמיהות (עמ' 25 לפסק הדין), אך מתוך כך יצוינו רק פרטים מועטים הרלבנטיים לערעור. המערערת טוענת, כעולה מן הראיות שהציגה, להעברת תשלומים לשבעה סוכנים (מלבד אותם שניים – ליפקין וחברת קורה – שבסופו של דבר לא נטען, כי הועברו אליהם תשלומים). מתוכם העידו בפני בית המשפט ארבעה. מעדויותיהם של נושאי התפקידים במערערת ושל סוכניה עלה, כי המערערת העבירה לסוכניה תשלומים נכבדים, אשר יועדו בין היתר, למימון הוצאות תחזוקת הציוד שנמכר, כנטען, ולתשלום עמלותיהם של הסוכנים עצמם (קרי, שכרם), בשיעורים מצומצמים ביחס לגובה הסכומים שהועברו. עיקר הסכומים, נדמה, הועבר על ידי סוכנים אלה לגורמים שונים, למה שהוגדר עמלות ל"קידום העסקות", ולכך נשוב כאמור.
--- סוף עמוד 5 ---
(2) יש לציין, כי שלושת הסוכנים הנוספים לא זומנו לעדות. בית המשפט דחה את בקשת המערערת להגיש את תצהיריהם במקום עדות, בהעדר דרך לעמתם בחקירה נגדית.
(3) בפסק דינו הכריע בית המשפט תחילה בשאלת נטל ההוכחה, שנתעוררה במהלך הדיונים. נקבע, כי הנטל לעניין התרת ההוצאות בניכוי הוטל מלכתחילה על המערערת, וכי ברגיל אמנם נדרשים תיעוד ומסמכים רלבנטיים כדי לעמוד בנטל ראייתי זה. עם זאת קבע בית המשפט, כי בנסיבות המיוחדות ששררו בסביבה העסקית שבה פעלה המערערת באותה התקופה, ניתן לקבל גם ראיות אחרות: