- בבסיס ההבחנה בין "ציבור" לבין "אדם" ניצבת דרישת הזיהוי. כפי שציין השופט דנציגר בעניין בן נתן, "שמו הטוב של אדם הוא נכסו של הפרט, הוא כבודו והוא מעמדו בחברה". לכן, מקום בו האדם הסביר לא קושר בין תוכן הפרסום לבין פרט ספציפי – אין פגיעה בשמו הטוב של הפרט, וממילא אין מקום להגביל את חופש הביטוי בשם ההגנה על הזכות לשם טוב. במילים אחרות, דרישת הזיהוי מחייבת לבחון, על פי אמת מידה אובייקטיבית, אם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומייחס את הדברים אליו. אז, ורק אז, צומחת לפרט עילה לפי חוק איסור לשון הרע (שם, פס' 33, 35; ע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים אגודה עותומנית רשומה נ' ארנון, פ"ד לב(2) 183 (1978)).
ודוק: יש להבחין לעניין זה בין קבוצה שאינה ניתנת לזיהוי, לבין קבוצה אשר נוכח מספר חבריה או מאפיינה הייחודיים ניתן לזהות את יחידיה. בהקשר זה, גודל הקבוצה הוא פרמטר מרכזי (גם אם לא קונקלוסיבי). ככל שהקבוצה גדולה יותר, כך יתקשו הפרטים המרכיבים אותה לטעון כי מדובר ב"ביטוי שקרי פרטי", ולהיפך (עניין בן נתן, פס' 12 לפסק דיני). בנוסף, יש לבחון את "מידת הרצינות" שהאדם הסביר היה מייחס לתוכן הפרסום: "ככל שהדברים הם כוללניים, מוגזמים או פשטניים יותר, כך תקטן הנטייה של האדם הסביר לייחס אותם לכל אחד מחברי הקבוצה עליה הם נאמרו" (שם, פס' 58 ו-60 לפס' דינו של השופט דנציגר). ראו בדומה גם דברי השופט (כתוארו אז) אגרנט בע"פ 37/50 שטרנהל נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו 119, 126 (1952), שציין כי –
"אם הדברים העולבים נוסחו בצורה כללית עד מאד ומוציאים על הגוף הנדון דיבה אשר הגוזמה הכלולה בה בולטת לעינו של כל אחד, אזי בדרך כלל יחייב ההגיון
--- סוף עמוד 20 ---
שלא לראות את הדברים כמופנים לכל פרט ופרט השייך לגוף הנפגע, הואיל ואיש לא יעלה על דעתו, כי אמנם היתה למפרסם כוונה לכלול בדבריו את כל מי שנמנה עם אותו גוף".
יצויין כי פסק הדין, שניתן לפני שנחקק חוק איסור לשון הרע, נסב על הרשעה בפלילים לפי סעיף 131(1)(א) לפקודת החוק הפלילי, 1936, שעניינו בהוצאת שם רע על שופט. מכל מקום, במישור העקרוני, תוקפם של הדברים בעינו עומד.
- להדגמת ההבחנה בין קבוצות שונות, הערתי בעניין בן נתן כי יש להבחין בין אמירה בגנותם של "ציבור עורכי הדין" לבין אמירה בגנותם של "עורכי דין המעורבים בפרשה מסוימת", באשר רק את האחרונים יש לראות בתור מזוהים ומסוימים. דוגמה דומה ניתנה מפיו של השופט דנציגר, שהבחין בין אמירה "השוטרים מושחתים" לאמירה כי "השוטרים המכהנים בלשכת ניצב X הם מושחתים" (שם, פס' 57 לפסק דינו). אל מול דברים אלה, נזכיר את גישתם של גנאים, קרמניצר ושנור, הסבורים כי על הדין הרצוי לשלול הגנה על קבוצות שאינן בעלות אפיון חברתי ייחודי ומובהק. לשיטתם, "רק קבוצה שהיא אפיון ייחודי מובהק (כגון, הערבים, הדתיים, העולים מחבר העמים לשעבר, האתיופים) תיחשב קבוצה שיש כלפיה הערכה חברתית. לפי גישה זו, לא ייחשבו כקבוצה נשים, גברים, ג'ינג'ים, סטודנטים, רופאים או אזרחי המדינה החיים באזור גאוגרפי מסוים" (שם, בעמ' 141). יצויין כי המחברים דוגלים בהסדר הדומה לדין הקיים, במובן זה שלשון הרע על קבוצה לא תהווה עילה לתביעה אזרחית, וכי לא תוגש תביעה פלילית אלא בהסכמה בכתב של היועץ המשפטי לממשלה.
- תהא התפישה העומדת בבסיס הצורך להגן על שמן הטוב של קבוצות ושמם הטוב של היחידים המרכיבים אותן אשר תהא, דומה כי לא ניתן לחלוק על כך שהמקרה דנן הוא מקרה מובהק הנכנס בגדרו של סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע. לטעמי, קביעה זו מתחייבת מכוח הכללים שהותוו בפסיקה שהוזכרו לעיל: הן לנוכח גודל הקבוצה המדוברת ומאפייניה; הן לאור אופיו של הפרסום; והן בהתחשב באופן בו המסר נתפש על ידי הצופה הסביר. לחידוד הדברים, ניתן להשוות בין נסיבותיו של המקרה דנן לנסיבות הפרשה שנדונה בעניין בן נתן: