ראשית, כפי שבית משפט קמא ציין בפתח פסק דינו, בישראל ישנם כתשעת אלפים סוכני ביטוח, וכשליש מתוכם מאוגדים יחדיו תחת הלשכה. מדובר אפוא
--- סוף עמוד 21 ---
בקבוצה עצומה, העולה עשרות מונים על זו שנדונה בעניין בן נתן. בנוסף, אף לשיטתם של גנאים, קרמניצר ושנור בנוגע לדין הרצוי, ברי כי מדובר בקבוצה שאין כלפיה "הערכה חברתית" (זאת בדומה לקבוצת "הרופאים" שהוזכרה על ידם בציטוט לעיל).
שנית, בכל הקשור למאפייני הפרסומים במקרה דנן ובעניין בן נתן – לא תהא זו הפרזה לומר כי מדובר בשתי פרשות שונות בתכלית, עד כי תהום עמוקה פעורה ביניהן. כזכור, בעניין בן נתןנדונה הפרשה הידועה שעסקה בסרט "ג'נין ג'נין", שהוצג כלפי חוץ בתור סרט "דוקומנטרי" כביכול, ובו הוצגו שקרים בוטים על לוחמי צה"ל שלחמו בג'נין במהלך מבצע "חומת מגן". לעומת זאת, במקרה דנן מדובר בתשדירי פרסומת הומוריסטיים בהם סוכן הביטוח מוצג (בעקיפין) באופן כה היתולי ופארודי, כה מוגזם ומוקצן, עד שברור לחלוטין כי הצופה הסביר יתייחס לתוכן הדברים בהתאם. מכל מקום, אין לומר כי בעקבות התשדירים, הצופה הסביר יְיחס לסוכן ביטוח מסוים את התכונות המיוחסות לסוכן "שוּקה" בתשדירים (נהנתנות, ארכאיות וכו'). לטעמי, אף אין חשש לכך.
קיצורו של דבר, שאם בעניין בן נתן נקבע כי יש להחיל את סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, אזי החלתו על נסיבותיו של המקרה דנן היא מכוח קל וחומר. תוצאה זו עולה, לטעמי, הן מלשונו של סעיף 4 לחוק, הן מתכליתו והן מאמות המידה שהותוו בפסיקה שהחילה את הוראת סעיף זה. הדברים הם פשוטים וברורים, ואיני רואה להאריך בכך מעבר לאמור לעיל.
- אוסיף ואציין, כי התשדירים במקרה שלפנינו לא כוללים אמירה המתייחסת במישרין לתכונותיהם של סוכני הביטוח, והמסר הפוגעני מועבר כולו בעקיפין באמצעות דמותה המוקצנת להפליא של המזכירה והשיג-ושיח שהיא מנהלת עם הלקוחות. בכך, כמובן, אין כדי לשלול את היות הפרסום בגדר "לשון הרע", שהרי "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה" (סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע). עם זאת, ניתן להרהר שמא מקום בו מדובר בלשון הרע על ציבור, יש בכך כדי להחליש עוד יותר את האפקט הפוגעני, שהוא "מדולל" ממילא ומתפזר בין כל חברי הקבוצה (עניין בן נתן, פס' 8 לפסק דיני; עניין אבנרי, פס' 34 לפסק דיני).