--- סוף עמוד 39 ---
(1994))" (ע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה, פסקה 33 [פורסם בנבו](27.6.2011). ראו גם: בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים [פורסם בנבו] (20.12.2010);בג"ץ 7455/05 הפורום המשפטי למען א"י נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 905, 910 (2005); זמיר, בעמ' 80-74; ברק-ארז, בעמ' 97 ואילך)). כך, במיוחד שעה שמדובר בסמכות כופה, המצויה בחוק העונשין (ראו והשוו: הרדוף, בעמ' 124).
- האם הסדר חוקי עתידי עשוי לאפשר הטלת תפקיד של חסימת אתרי ההימורים על ספקיות הגישה לאינטרנט? הסדר מעין זה יכול ללבוש פנים רבות. ייתכן כי המחוקק יקבע כי לצורך קבלת צו כאמור, יש לפנות לבית המשפט; ייתכן שיעניק למפקדי המחוזות במשטרה – או לכל גורם אחר – את הסמכות להוציא צווים כדוגמת אלו שהוצאו בעניינו, בלא פנייה לבית המשפט (השוו לעניין חוק "האח הגדול", בפסקה 2). הנחתנו היא כי חקיקה זו אף תסדיר שאלות נוספות המתעוררות מהחובה שתוטל על ספקיות הגישה, תוך שתינתן הדעת לעלויות שעשויות להיות כרוכות בביצוע חסימה אפקטיבית; לגדר האחריות של ספקיות הגישה כלפי צדדים שלישיים, כגון גולשים ובעלי אתרים שהגישה אליהם תיחסם; וכיוצא באלה. בכל מקרה, ברי כי בשיטתנו המשפטית המחוקק הוא הגורם המוסמך לשקול את האופן המתאים לטפל בחסימת הגישה הנדונה (הרדוף, שם). לא נקדים את המאוחר. איננו נדרשים בזמן הזה לנקוט עמדה ביחס לחקיקה עתידית זו שטרם באה לעולם ושפרטיה אינם ידועים (אשר תצטרך, כאמור, לעמוד גם במבחני פסקת ההגבלה).
שיטות משפט אחרות
- חברי, השופט נ' סולברג, עמד על כך שהגבלת גישה לאתרי אינטרנט המשמשים להימורים היא פרקטיקה מקובלת בעולם. קודם שנדרש לבחינה השוואתית יש לשוב ולהעיר כי בחלק ממדינות העולם נהוגה מדיניות מקלה יותר ביחס לסוגיית ההימורים, ועל כן – אין לגזור בהכרח מן הדין המצוי בהן גזירה שווה ביחס לשיטת המשפט שלנו. לגופם של דברים, הגם שחלק ממדינות העולם נעזרות בספקיות הגישה לאינטרנט לצורך חסימת אתרי הימורים כפי שמציין חברי – הרי ששם מדובר ככלל בהסדרים הקבועים במפורש בחקיקה, ולא בפעולה הנעשית על דרך הפעלת סמכויות מינהליות כלליות. אדגים במה דברים אמורים.
--- סוף עמוד 40 ---
- בארצות-הברית מוסדר נושא ההימורים בעיקר ברמה המדינתית ולא ברמה הפדראלית. בין המדינות השונות קיימים הבדלים משמעותיים בתפיסת תופעת ההימורים ובהתייחסות אליה. החקיקה הפדראלית בנדון נועדה, אפוא, לסייע למדינות באכיפת חוקי ההימורים המקומיים מקום בו פעילות ההימורים חורגת מגבולות המדינה. ברמה הפדראלית, ישנם ארבעה דברי חקיקה מרכזיים המשרתים את התמודדות הרשויות עם תופעת ההימורים. הראשון, הוא ה- Federal Wire Actמשנת 1961 (18 U.S.C. §1084), שנועד לסייע בהתמודדות עם הימורים בין-מדינתיים באמצעות תקשורת קווית. למרות שמדובר בחוק שנחקק שנים לפני הופעת רשת האינטרנט ותופעת ההימורים המקוונים, זהו דבר החקיקה שעליו נסמכו הרשויות כדי להתמודד עם התופעה בשלבים מוקדמים (ראו למשל: United States v. Cohen, 260 F.3d 68 (2d Cir. 2001)). דבר החקיקה השניהמסדיר את הסוגיה הוא ה-Illegal Gambling Business Act משנת 1970 (18 U.S.C. §1955), שנחקק במסגרת המאבק בארגוני הפשיעה שהשתמשו בעסקי ההימורים כמקור הכנסה עיקרי, ועוסק באחריותם הפלילית של בעלי עסקי הימורים גדולים. דבר החקיקה השלישי הוא ה-Travel Act משנת 1961 (18 U.S.C. §1952) שאוסר על שימוש בדואר ועל נסיעות בין מדינות ומחוץ לארצות-הברית למטרות בלתי חוקיות, לרבות הימורים בלתי חוקיים. דבר החקיקה הרביעי והאחרון הוא ה-Unlawful Internet Gambling Enforcement Act (31 U.S.C. §5361-67), האוסר על עסקי הימורים לקבל ביודעין תשלום הקשור בהשתתפותו של אדם בהימורים המתבצעים באינטרנט. מעניין לציין כי לעיתים, רשויות האכיפה התקשו להתבסס על ההסדרה החוקית הוותיקה המתוארת לעיל לשם היעזרות בספקיות הגישה לסגירת אתרי הימורים. כך, למשל, בחודש אפריל 2009 העבירו הרשויות במדינת מינסוטה הוראה לספקיות שירותי אינטרנט לחסום את גישת תושבי המדינה לכ-200 אתרי הימורים מקוונים – הוראה שניתנה במסגרת הפעלת סמכות לפי ה-Federal Wire Act. בעקבות צעד זה, הוגשה תביעה שבמסגרתה נטען – בין היתר – כי פעולה זו נוגדת את התיקון הראשון לחוקה האמריקנית שעניינו חופש הביטוי, וכן את פסקת המסחר בחוקה (Commerce Clause) (Edward Morse, Survey of Significant Developments in Internet Gambling, 65 BUS. LAW. 309, 315 (2009)). על רקע נקיטת ההליך המשפטי, חזרו בהן רשויות האכיפה במינסוטה מן הדרישה כלפי ספקיות הגישה (Linda J. Shorey, Anthony R. Holtzman, Survey of Significant Developments in Internet Gambling, 66 BUS. LAW. 249, 252 (2010)).
--- סוף עמוד 41 ---
- באוסטרליה, סמכותה של Australian Communications and Media Authority להורות לספקי גישה לחסום גישה לאתרי הימורים בלתי חוקיים מעוגנת בהסדר מפורט ב-Interactive Gambling Act 2001 (סעיפים 31-24), ובקוד הרגולאטורי שנקבע במסגרתו (Interactive Gambling Industry Code (December 2001)). גם באיטליה, מדינה שאליה מתייחס חברי בחוות דעתו, הסמכות המסורה לרשויות להורות לספקי הגישה לחסום גישה לאתרי הימורים בלתי חוקיים – מעוגנת בחקיקה. סעיף 1(50) של חוק מס' 296 מיום 27.12.2006 (חוק התקציב לשנת 2007), קבע את סמכותה של AAMS(Amministrazione Autonoma dei Monopoli di Stato), שהיא אורגן של משרד האוצר האיטלקי, להורות בצו לגופי תקשורת לפעול להסרת אתרי הימורים בלתי חוקיים, תוך קביעת קנס מינהלי של בין 30,000 אירו לבין 80,000 אירו לכל הפרה מצידם של ספקי התקשורת. מכוח חוק זה, הוצא צו מינהלי מס' CGV/1034 מיום 2.1.2007, שבמסגרתו פורט אופן הפעלת הסמכות האמורה. לפי נתוני ה-AAMS המעודכנים לחודש אוקטובר 2010, כ-2,400 אתרים נכללו במסגרת "הרשימה השחורה", ומדי חודש מצורפים לרשימה זו מאות אתרים נוספים (ראו: http://ec.europa.eu/internal_market/services/docs/gambling/conference12102010/rodano.pdf).
- נמצא, אפוא, כי גם אם מדינות בעולם מכירות באפשרות להסתייע בספקיות הגישה לאינטרנט לצורך חסימת אתרי הימורים בלתי חוקיים – הרי שהדבר מעוגן שם בחקיקה מפורשת. מקום שבו לא הוסדר הנושא בחקיקה מפורשת, הועלו במדינות שונות סימני שאלה ביחס לסמכות הרשויות לעשות כן, מטעמים דומים לאלה שעליהם עמד בית המשפט המחוזי.
אחר הדברים האלה
- לפני סיום אבקש להתייחס בקצרה להערתו של חברי השופט נ' סולברג ביחס לדבריי (פסקה 56 לחוות דעתו). אבהיר כי הכרעתי אינה נשענת בעיקרה על עניינן של ספקיות הגישה ושאלת הסכמתן הקונקרטית לחסימת האתרים. בבסיס התוצאה שאליה הגעתי ניצב הכלל כי הרשות אינה יכולה לפעול אלא בגדרי דל"ת אמותיה של הסמכות הנתונה לה על-פי חוק, וכי בהפעלת סמכויות משטרתיות יש להקפיד על כלל זה אף ביתר שאת. אציין כי אינני מקבל כמובנת מאליה את הנחת חברי כי ניתן לכפות על צד ג' להפוך ל"ידה הארוכה" של המשטרה, ללא הסכמתו. טלו מצב שבו פקיד הקבלה במלון (שאליו התייחס חברי בדוגמה שהביא), חושש מפני עימות עם גורמים
--- סוף עמוד 42 ---