"חוק זכות יוצרים מבחין בין הפרה ראשית לבין הפרה משנית. הפרה ראשית מתבטאת בפעולות המהוות ניצול זכות היוצרים באופן השמור בלעדית לבעליה. פעולות אלו, אשר יוחדו לבעל זכות היוצרים, פורטו בסעיף 1 לחוק, וביצוען בלא הסכמת בעל זכות היוצרים מהווה הפרה לפי סעיף 2(1) לחוק. הפרה שכזו איננה דורשת הוכחת יסוד נפשי כלשהו; אין צורך להוכיח ידיעה כי המעשה מפר, או כי המוצר מפר. החריג היחיד והחלקי לכך – ואף הוא איננו פוטר מן ההפרה עצמה – קבוע בסעיף 8 לחוק: בהעדר ידיעה על עצם קיומה של זכות היוצרים, לא ינתן סעד כלשהו כנגד המפר, פרט לצו מניעה. שונים הדברים לגבי אדם המבצע הפרה משנית של זכות יוצרים, קרי: מסחר בעותקים מפרים של יצירות המוגנות בזכות יוצרים. במקרה זה, קיימת הפרה אך ורק כאשר מדובר בעותקים מפרים, וכאשר הנתבע ידע כי הם מפרים" (סעיף 47 לפסק הדין).
- לטענת ברודסקי, גופי השידור אשר פעלו בדיוק בהתאם להוראותיו של ארמוזה, וכלל לא ידעו מיהו היוצר האמיתי של הפורמט הם המפרים העקיפים של זכותו המוסרית של התובע. לעומתם, הנתבעים שהסתירו את שמו של התובע ולא הורו לגופי השידור לתת לו קרדיט הם המפרים הישירים והעיקריים שגרמו לכך שששמו של התובע הושמט מרשימת הרולרים בתכנית.
הנתבעים טוענים, כי גם אם יחול חוק זכות יוצרים, הנתבעת אינה מפרה ישירה, מאחר שנשכרה על ידי גולן לשמש כמפיצה בלבד והינה, לכל היותר, מפירה עקיפה.
- סבורני כי אין כל משמעות להבחנה בין הפרה ישירה להפרה עקיפה, המתייחסת לניצול זכות היוצרים באופן השמור לבעליה, ולביצוע פעולות אשר יוחדו לבעל זכות היוצרים ופורטו בסעיף 1 לחוק. התביעה עוסקת אך ורק בהפרת הזכות המוסרית של התובע, לייחוס היצירה ולאזכור שמו כיוצר הפורמט, כאמור בסעיף 46 לחוק (אפשרות הפגיעה הנוספת בזכות לשלמות היצירה לא נטענה על ידי התובע ואין מקום להרחיב עליה). הפרת הזכות המוסרית נעשתה בעיקר על ידי הנתבעים, שלא טרחו כלל להעמיד את גורמי השידור על הצורך לתת קרדיט לתובע, גם לאחר שנדרשו על ידי בא-כוחו לעשות כן.
ברודסקי מפנה לעדותו הברורה של ארמוזה לפיה לבקשתו, במקרה אחר, החליף גוף שידור את השם בקרדיט לשמו של יוצר אחר לבקשתו שלו (עמוד 56, ש' 22 ואילך) –
"ש: אני מפנה לפרק 1 "הבועה" – דקה 29.02 – מי זה פינק רול?
ת: חברת הפקה שהתחברה עם אברי גלעד בשותפות.