מזומנים ולכן הפנו אותו לחלפן דוגה, לפרוט אצלו את השיקים שהתקבלו. בתמורת השיקים הונחה, לטענתו, לשלם לפועלים, לנכות את רווחיו ולהעביר את היתרה לבעלי החברות המנפיקות.
- דובר בגרסה רחוקה ובלתי משכנעת. היא הוצגה בלשון מהוססת, כשתחילה טען הנאשם ש"לפעמים לא היה להם כסף, לחברת מיזורי" ולכן הפנוהו לחלפן (פ/196) אך בהמשך הפך תיאור זה של פעילות מקרית לתיאור של מהלך קבוע של "טיפול" הנאשם בשיקים של כל החברות-המנפיקות, לטענתו לבקשת בעליהן ומשום שלכל החברות הייתה מצוקת מזומנים (פ/199, פ/202, פ/223 ש' 24). הנאשם התקשה לנמק מדוע לא הציג הסברים אלה באותו אופן בחקירותיו וטען בהן כי הוא עוסק בעצמו בפירעון שיקים בשטחים. כשנשאל בנושא חזר תחילה על הטענה כי נהג להעביר לדוגה שיקים של אנשים ש"לא היו יכולים ללכת לירושלים, הייתי לוקח בדרך" וזאת תמורת עמלה. כשנשאל שוב, נאחז בטענתו החוזרת לפיה לא הבין את השאלות בחקירה ולא בטח בחוקריו (פ/224).
בנוסף, התקשה הנאשם להסביר את הגיון גרסתו: מדוע בעלי כל החברות-המנפיקות בהן לטענתו עבד כשכיר, שאינן קשורות זו לזו, יאמצו דרך פעולה זהה בנוגע לשיקים שלהן, של פריטתם באמצעות הנאשם אצל חלפן (ראו תשובותיו השונות והמתחמקות ממענה ענייני כשנשאל בנושא, פ/203-204). תמיהה נוספת שלא הוסברה על ידו היא כיצד בחרו כולם, דרך מקרה, בחלפן דוגה דווקא; ומדוע בחרו בנאשם דווקא כדי לבצע התנהלות כספית זו – ויוזכר שלטענתו הוא שימש בחברות אלה כ"מנהל עבודה" בשטח, ולא כאיש כספים. תמיהות נוספות בגרסתו מעלות השאלות מדוע יפקידו בעלי החברות בידיו תשלום במזומן לפועלים שעבדו בשירות החברות, במקום לשלם להם בעצמם ובצורה מסודרת; וכיצד יבטחו בו בסכומי מזומן של עשרות ומאות אלפי שקלים שהתקבלו מדוגה כנגד השיקים ואף יפקידו בידי הנאשם (כזכור, "איש שטח") את החישובים של ניכוי שכר הפועלים, ניכוי רווחיו מסכומי המזומן והעברת היתרה להם.
כל אלה נותרו ללא מענה משכנע. כשנשאל בסוגיה האחרונה ניסה הנאשם ליצור מצג של יחסי אמון הדוקים בינו לבין בעלי החברות ("יש אמינות בזה, אין לו בעיה בזה בכלל" – פ/203). אלא, שמצג זה נסתר בטענותיו שלו לפיהן הבעלים רימו אותו: בהודעתו ת/4 ש' 22-24 טען שאחד מהם חייב לו משכורות. בעדותו טען שהפסיק לעבוד עם חלוואני משום שזה רימה אותו בסכום של מאה אלף ₪, וכי יתר בעלי החברות הפסיקו לענות לטלפונים ממנו וחייבים לו כסף (פ/207 ש' 3-9, פ/225 ש' 17-19. יצוין כי טענות אלה הוצגו בצורה לא אמינה, למשל "חלק חייבים לי כסף חלק נמאס להם לעבוד, אולי היה להם בעיה עם חברים..."- פ/225 ש' 21). יוזכר גם שלעדותו שלו בעלי החברות לא היו אנשים הקרובים אליו או מכרים וותיקים, שעשויים לבטוח בו בכספיהם בצורה שכזו.