מה עשה עם יתרת 90 האחוזים – ויוזכר כי מדובר בסכומים מצטברים של מיליוני שקלים. תחילה הזכיר תשלום מע"מ וכשהבין שהתשובה אינה מספקת השיב "הייתי נותן לפועלים, לחלקים, לחומרים שהייתי קונה" (פ/212). בכך קלע עצמו לפח נוסף, שכן התקשה להסביר מדוע שמנהל עבודה שכיר ירכוש את חומרי הבניה וישלם לפועלים שלגרסתו לא העסיק בעצמו. בצר לו טען כי שימש כ"מתווך" בינם לבין החברות – גירסה נוספת שלא הועלתה קודם לכן, המשיך וטען כי לעיתים אחמד אזגייר היה משלם להם "אבל הוא לא היה בשטח הרבה" והוסיף "גם הייתי משכיר איתם לעבודה הזו, נניח 10 שקל..". ברוח זו הוסיף וענה שנהג לסכם עם הפועלים "שיעשו את העבודה בסוף אני אשלם להם" (פ/213). בהמשך חקירתו חזר הנאשם וטען, באופן הממחיש את אופיה הכוזב של גרסתו, כי נהג לקבל את שכרו במזומן מן החברות-המנפיקות, ובד בבד כי "אני הייתי לוקח את החלק שלי" (פ/223 ש' 15). בנוסף, בתשובה לטענתו כי בעלי החברות שילמו לפועלים הוצג לנאשם שאנשי החברות-הלקוחות העידו שלא ראו את בעלי החברות בשטח, והוא התחמק ממענה "הם יכולים להגיד מה שהם רוצים, זה לא ענייני" (שם, ש' 14).
תשובותיו בנושא אינן מתיישבות עם תפקיד של מנהל עבודה שכיר, ומציגות פעילות של קבלן המעסיק פועלים, מסכם עמם את שכרם, משלמו ורוכש חומרי גלם. העובדות שנאלץ הנאשם לאשר, של אופי עבודה קבוע לכל אורך התקופה, של נטילת התמורה על ידו ושל שליטתו בפעילות בפן הכספי ומול הפועלים, מחזקות את הראיות נגדו.
- הנאשם כשל גם בניסיון להסביר מדוע, אם כטענתו עבד כשכיר בחברות שהעסיקו אותו בצורה לגיטימית, התייצבו בעליהן לעדות והפלילו אותו. בתשובה העלה הסברים מגומגמים לפיהם ייתכן שחלוואני אוים בידי חוקרי מע"מ (במסגרת זו הקצין הנאשם והזכיר "אלימות" של חוקרים) והחליט להפליל את הנאשם כדי להתחמק "מכל הבלאגן... להפיל את זה על אנשים" (פ/196). אלא שאז נשאל הנאשם לאיזה "בלאגן" הוא מתייחס שהרי לגישתו חלוואני העסיקו כדין. הנאשם התקשה להשיב. תחילה השיב בתשובה שלא ממין העניין, וכשהשאלה חזרה על עצמה העלה ספקולציות לא משכנעות ("אולי הוא לא שילם מיסים, אולי הוא לא עשה משהו בחוק, אני יודע שחברת מיזורי פעלה ועובדת כמו שצריך..."- פ/197). מהלכיו אלה אך חיזקו את הרושם כי אין בידו הסבר מדוע יפלילו אותו עדי התביעה.
- סקירה זו של עדות הנאשם ממחישה את אופייה הכוזב. אופי זה בא בהמשך להתנהלות דומה בשלב החקירה, כפי שפורט לעיל. הוא בלט לאורך העדות כולה, והרושם מצפיה בה היה של אדם המנסה להתל בשומעיו אך הולך וכושל, בדיה אחר בדיה, ומסתבך בתשובותיו שלו. דובר בעדות שלא ניתן לקבלה.
כידוע, שקרי נאשם הנוגעים בשורש העניין עשויים, בהעדר הסבר מספיק, לספק חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה. (למשל ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (3.9.09); ע"פ 2550/15 שאפא (עבד) נ' מדינת ישראל (7.4.17)). טרם מתן משקל שכזה נדרשת זהירות, הן משום