- לכן, לאור האמור לעיל, אני סבורה כי טענות המבקשים המבוססות על הוראות חוק החברות (שלגישת המבקשים הן הוראות קוגנטיות שהחברה לא היתה יכולה לסטות מהן), אינן מחייבות את המסקנה לפיה הפורום הישראלי הוא הפורום הנאות לדון בבקשת האישור. זאת לאור טיבן של עילות אלה והקשיים הכרוכים בהוכחתן מבחינת המבקשים. בכל הנוגע לטענות הנוגעות להפרת חובות הזהירות, האמון וההגינות שמקורן בחוק החברות – אלה חובות שמכוונים לחברה עצמה, ולא למחזיקי אגרות-החוב בה – שהם חברי הקבוצה אותם מבקשים המבקשים לייצג. הטענות הנוגעות להיותה של החברה – חברת אגרות-חוב, אף הן מוטלות בספק הן לגופן והן מבחינת הקשר הסיבתי של טענות אלה לנזק הנטען בבקשת האישור.
מהו הדין החל על העילות הנזיקיות?
- כפי שציינתי לעיל, המבקשים העלו כנגד המשיבים (בנוסף לטענות החוזיות ולטענות מכוח דיני החברות) גם טענות ביחס לעוולות נזיקיות שהמשיבים ביצעו. לגישתה של וסרשטיין-פסברג, כאשר מדובר בעילה של הפרת חובת הזהירות החלה על נושאי משרה בחברה מכוח סעיף 252 לחוק החברות, הרי מאחר שמדובר בחיוב שיש לו אופי נזיקי – יש להחיל את כללי בררת הדין מדיני הנזיקין ולא את דין מקום התאגדותו של התאגיד (בעמ' 1290).
- בהתאם לדין הישראלי, כלל בררת הדין החל על עוולה נזיקית הוא דין מקום ביצוע העוולה. בענין יובינר קבע בית-המשפט כי דין זה "מאפשר לכל מדינה לממש את זכותה וחובתה להבטיח סדר ציבורי בשטחה. הכלל גם מאפשר לכבד את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים – ככל שהן רלוונטיות לדיני הנזיקין".
הצדדים חלוקים ביניהם ביחס לשאלה מהו מקום ביצוע העוולה במקרה דנן. בעוד המשיבים טוענים כי "אין חולק שאנגליה היא מקום ביצוע העוולות הנטענות והמוכחשות שתוארו בבקשה" (ס' 89(ג) לבקשה לסילוק על הסף); הרי שהמבקשים טוענים כי "כמעט כל העוולות שביצעו המשיבים כלפי חברי הקבוצה נעשו בישראל ממשרדי החברה בפתח תקווה" (סעיף 95 לתשובת המבקשים לבקשה לסילוק על הסף).
מהאמור לעיל עולה כי גם המבקשים מודים כי לפחות חלק מהעוולות בוצע באנגליה. ואכן אין ספק כי לפחות חלק מההטעיות שלפי הטענה בוצעו על-ידי המשיבים כלפי חברי הקבוצה שהם כזכור כולם אנגלים החיים ומתגוררים באנגליה, בוצעו שם, באנגליה, ולא בישראל.
מכאן שגם ביחס לעילות התביעה הנזיקיות לא ניתן לקבוע באופן חד-משמעי כי הדין שיחול על בירורן של כל העילות האלה הוא הדין הישראלי.