- העותרת, לאחר שנדחתה בקשתה לארכה קצרה בטרם קבלת החלטת רשות הרישוי, הטילה יהבה על גורמי המשרד ומסרה לעיונם חוות דעת "נגדית" שנערכה על ידי ד"ר קולטון-שפירא. בקליפת האגוז, מומחית זו מצאה כשלים באופן עריכת הבדיקה של המשרד במובן זה שלא עמדה בתקן הגרמני VDI 3880ובמובן זה שבחוות הדעת של המשרד הייתה חסרה התייחסות לכך שהמפעל פועל בתת לחץ וחלונותיו סגורים [נספח 25 לעתירה]. יש לציין כי מאחר שחוות דעתו של מר מושל לא עמדה לפני העותרת, לא נמצאה התייחסות אליה בחוות דעתה של ד"ר קולטון-שפירא.
- המשרד בחן את חוות דעתה של ד"ר קולטון-שפירא, דחה את עיקריה ועמד על מסקנתו כי תושבי השכונה סובלים ממפגעי ריח שקורם במפעל העותרת, "וזאת לאחר שבעסק הותקנה טכנולוגיה חדשה לטיפול בריח" [נספח 61 לתגובת העותרת, מיום 15.07.2015]. בצר לה, שבה העותרת ופנתה לרשות ביום 7.07.2015 וביקשה לחדש את רישיון העסק שלה, אך נדחתה כבר למחרת היום [נספחים 67-66 לתגובת העירייה].
ביום 13.08.2015 ביקש מנהל העותרת כי יקצבו לעותרת שישה חודשים נוספים במהלכם תתקין מערכת נוספת, על המערכת הקיימת, והיא – מערכת בטכנולוגיה של פחם פעיל, אשר במצורף למערכות הקיימות תביא להפחתה נוספת בריחות הנפלטים, עד לשיעור של 99%. העותרת הודיעה כי עלות המערכת הנוספת היא שני מיליוני ₪ והיא נכונה לשאת בכך [נספח 69 לתגובת העירייה]. גם פנייה זו נדחתה על ידי ראש רשות הרישוי כבר ביום 17.08.2015 [נספח 70 לתגובת העירייה].
- לאחר שבחנתי את השתלשלות האירועים המפורטת לעיל, באשר לאופן בו נתקבלה ההחלטה על ידי רשות הרישוי, הגעתי לידי מסקנה כי נפלו פגמים של ממש בהליך המנהלי.
ובמה דברים אמורים?
- כפי ששנינו, היקף הליך השימוע נגזר מעוצמת הפגיעה בזכות הפרט. בענייננו, כפי שהבהירה רשות הרישוי, עת קצבה לעותרת ימים ספורים להשלמת טיעוניה בשימוע, עסקינן ב"דיון מסכם" באשר לביטול רישיון העסק של העותרת [נספח 55 לתגובת העירייה].
הלכה היא עמנו כי שלושה תנאים מחייבים מתן זכות שימוע לפני הרשות: פגיעה; באינטרס מוגן; באופן ישיר וממשי [זמיר, הסמכות המינהלית, בעמ' 797; עע"ם 9187/07 לוזון נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 24.07.2008) (להלן – עניין לוזון); עע"ם 1038/08 מדינת ישראל נ' געאביץ, פסקה ט"ז לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (פורסם בנבו, 11.08.2009) (להלן – עניין געאביץ)].