לפיכך, גם אם אמנם, אין בחשבון מסוג זה חשיפה אשראית, בהחלט קיימת חשיפה של הנתבע לטענות מצד צדדים שלישיים, שכספם מוחזק בחשבון הנאמנות.
- לא למותר לציין, כי בעדותו פירט התובע את הבנקים השונים אליהם פנה (בטרם פנה לנתבע), בבקשה לפתוח לו חשבון נאמנות לכספי לקוחותיו והם: בנק מזרחי, בו לא היה לתובע חשבון וכן בנקים בהם היו לו חשבונות בעבר (בנק לאומי, בנק הפועלים ובנק מסד), אולם נענה בסירוב בשל "עברו הבנקאי", המפורט לעיל.
למעשה, גם מפי התובע שמענו, שהוא מבין את סירובם של בנקים אחרים (בהם נוהלו על ידו חשבונות בעבר), לפתוח לו חשבון נאמנות.
התובע בחר להגיש תובענה זו, נגד הנתבע בלבד ולא נגד בנקים אחרים שהשיבו בשלילה לבקשתו ולשאלת בא כוח הנתבע בענין זה, השיב התובע : "אני יכול להבין את הסירוב
--- סוף עמוד 16 ---
שלהם..." (עמ' 8 לפרו' שורה 1). מדוע סבור התובע כי סירוב בנקים שכבר "נכוו" מניהול חשבונות על ידו הינו סביר וסירובו של הנתבע, "הלומד מניסיונם של אחרים", אינו סביר? לתובע פתרונים.
בהערת אגב אציין, כי בעובדה שמספר בנקים סרבו לבקשה, יש משום תמיכה מסויימת בטענת הנתבע לפיה סירובו לפתוח לתובע חשבון נאמנות הוא סירוב סביר.
- לענין טענת התובע לפגיעה בחופש העיסוק שלו, כעורך דין, בשל כך שהוא אינו יכול לנהל חשבון נאמנות כנדרש בכללי האתיקה -
חופש העיסוק מהווה זכות יסוד המוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק, אולם אין בעצם העובדה שמדובר בזכות יסוד, כדי להכריע את הכף לטובת התובע ולחובת הנתבע.
כל זכות יסוד (וזכות היסוד לחופש העיסוק בכלל זה), אינה עומדת לבדה, במרחב המשפטי. יחד עימה ניצבות זכויות יסוד אחרות וכן ניצבים עקרונות-על משפטיים, כגון: זכות הקנין (שהיא זכות יסוד המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), של הבנק ושל הצדדים השלישיים, עיקרון חופש המסחר וחופש החוזים ועוד, ועל ביהמ"ש למצוא את האיזון הנכון ביניהם.
בענייננו, סירובו של הנתבע אכן פוגע, במידה כלשהי, בחופש העיסוק של התובע, אולם אין מדובר בפגיעה נרחבת, שכן רוב תחומי העיסוק של עורך דין אינם דורשים פתיחת חשבון נאמנות. בנוסף, שמעתי מהתובע שהוא מצא לבעיה זו פתרון, באמצעות חשבון של עו"ד שותף, כך שהפגיעה בפועל בחופש העיסוק של התובע הינה מינימלית ואיננה בלתי מידתית.
- המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא, כי סירוב הנתבע לפתוח לתובע חשבון נאמנות הינו סירוב סביר.