רעא 5223/15 עדי ליבי מזרחי נ' לי ורסנו

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה) בה"פ 21167-04-15 מיום 20.7.2015, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו עיכוב הליכים בתיק הוצאה לפועל מס' 53428-02-15 עד להכרעה בהמרצת הפתיחה שהגישה.

החלטת בית המשפט המחוזי

1. בתמצית, בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשת לעיכוב הליך ההוצאה לפועל העומד נגדה מן הטעם שסיכויה לזכות בהמרצת הפתיחה – במסגרתה התכחשה להלוואה שניתנה לה לכאורה על-ידי המשיבה – הם אפסיים. בית המשפט קבע כי ביום 29.9.2013 נכרת הסכם הלוואה בין הצדדים, על-פיו העמידה המשיבה למבקשת הלוואה בסך 1,420,000 ש"ח (להלן: הסכם ההלוואה). עוד נקבע כי בהסכם ההלוואה הוקנתה למשיבה זכות לרשום משכנתא על חלקה של המבקשת במקרקעין, וכי הצדדים הסכימו כי בתוך 60 ימים יגיעו להסכמה בדבר תנאי פרעון הלוואה. לפני בית המשפט טענה המבקשת כי הצדדים מעולם לא הגיעו להסכמה בדבר תנאי פרעון ההלוואה, וכי מעולם לא קיבלה מהמשיבה את סכום הכסף הנטען. מנגד, המשיבה טענה כי בד בבד עם הסכמי רכישת המקרקעין, נחתם בספטמבר 2013 הסכם לפרעון הלוואה קודמת שחבה המבקשת ליעקב אופק (להלן: אופק). בהתאם להסכם, נטען כי הלוואה זו בסך 1,160,000 ₪, בצירוף ריבית בסך 260,000 ש"ח, נפרעה על-ידי המשיבה ישירות לאופק. לטענת המשיבה, הוסכם כי המשכון אשר נרשם על זכויות המבקשת לטובת אופק – להבטחת פרעון ההלוואה שנטלה ממנו המבקשת – יעמוד בתוקפו להבטחת פרעון ההלוואה שנתנה המשיבה, זאת עד להצגת אישור העירייה והוועדה המקומית בגין תשלום היטל ההשבחה כחלק מהסכמי המכר. עוד נטען כי ביום 6.11.2014 התקבלה מהוועדה המקומית דרישה לתשלום היטל ההשבחה בקשר עם הסכמי המכר, בסך של כ-1,400,000 ש"ח, וכי עד למועד הגשת הבקשה למימוש המשכנתא לא ענתה המבקשת לפנייה זו ולא שילמה את היטל ההשבחה.
2. בית המשפט המחוזי קבע כי קיים קשר מהותי בין שני הסכמי ההלוואה שנערכו בחודש ספטמבר 2013 – הסכם פרעון ההלוואה שבין המבקשת לבין אופק והסכם ההלוואה שבין המבקשת לבין המשיבה. נקבע כי מהסכמים אלו עולה שהמבקשת הסכימה שהמשכון שניתן לטובת אופק יעמוד לטובת המשיבה, וכי הוא נועד להבטיח את התחייבות המבקשת לשלם את היטלי ההשבחה וההיטלים העירוניים. כך, ההוראה הנוגעת למשכון, נקבעה בסעיף 2 להסכם שבין המבקשת לבין אופק, והיא מופיעה גם  בנוסח דומה בסעיף 2 להסכם ההלוואה שבין המבקשת לבין המשיבה. על-כן, בית המשפט קבע כי בין הצדדים הוסכם שמועד פרעון ההלוואה יהא במועד דרישת העירייה או הוועדה המקומית את תשלום היטל ההשבחה או כל היטל עירוני אחר החל על המשיבה. משכך, קבע בית המשפט כי "סיכויי המבקשת לזכות בתובענתה אפסיים" [פסקה 7 להחלטת בית המשפט]. בית המשפט הוסיף וציין כי מאזן הנוחות נוטה כנגד עיכוב הליך ההוצאה לפועל, מן הטעם שסך היטל ההשבחה עלול לתפוח עקב אי תשלומו וכתוצאה מכך עשויה המשיבה לעמוד במצב של הפרת התחייבותה כלפי השותפים במקרקעין. זאת, בעוד שהמבקשת "אינה כופרת בהלוואה ואף אינה מכחישה את חתימתה על שטר המשכנתא" [פסקה 8 להחלטת בית המשפט].

תמצית טענות הצדדים

3. עיקר טענות המבקשת כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מופנות כנגד הקביעה לפיה היא איננה כופרת בקיומה של  ההלוואה. לטענת המבקשת, "מעולם לא קיבלה כל הלוואה" והמשכנתא שנרשמה "היא בטלה מעיקרא". ממילא, כך נטען, הצדדים לא הגיעו להסכמות באשר לתנאי פרעון ההלוואה, ואין כל קשר בין הסכם ההלוואה שבין המבקשת לבין המשיבה ובין הסכם פרעון ההלוואה שבין אופק לבין המבקשת. לבסוף נטען כי שגה בית המשפט כאשר לא דן בטענה לפיה המשכנתא מכוחה פתחה המשיבה בהליכי ההוצאה לפועל, מהווה הפרה של הוראות הסכם השיתוף שבין השותפים במקרקעין ועל-כן היא בטלה. לטענת המבקשת, קביעות אלה חורצות למעשה, כבר בשלב זה, את דין המרצת הפתיחה שהגישה.
4. לטענת המשיבה, טענות המבקשת מופנות כנגד הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי ואינן מעלות כל שאלה ציבורית או משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור. לנוכח זאת, חוזרת המשיבה במרבית תגובתה על העובדות אשר עמדו ביסוד החלטת הערכאה הדיונית: המבקשת נטלה מאופק הלוואה בסך 1,160,000 ש"ח; להבטחת ההלוואה נרשם לטובת אופק משכון כדין; המבקשת אינה מכחישה את ההלוואה שקיבלה מאופק ואת תוקף המשכון שנרשם לטובתו; בחודש ספטמבר 2013 נחתם בין המבקשת לבין אופק הסכם פרעון הלוואה, לפיו נפרעה ההלוואה שנתן אופק למבקשת ביום 9.9.2013 בצירוף ריבית בסך 260,000 ש"ח; המבקשת אינה טוענת כי היא זו שפרעה את החוב לאופק ואף אינה מכחישה את חתימתה על הסכם ההלוואה שנערך בינה לבין המשיבה ביום 29.9.2013; בהסכם ההלוואה הוסכם במפורש כי "ההלוואה הנ"ל הועמדה במלואה ביום 9.9.2013 באמצעות תשלום הלוואה קיימת ליעקב אופק"; עוד הוסכם במפורש בהסכם ההלוואה כי המשיבה רשאית "לרשום משכנתא מדרגה ראשונה על חלקה של הלווה בנכס זה"; ביום 29.9.2013 חתמה המבקשת על שטר המשכנתא אליו צורף הסכם ההלוואה; ביום 8.10.2013 נרשמה המשכנתא על-ידי המבקשת (או מי מטעמה) בלשכת רישום המקרקעין. עוד נטען כי המבקשת הסתירה מבית משפט זה את העובדה שמלוא טענותיה נדחו בשתי הזדמנויות שונות על-ידי רשם ההוצאה לפועל, וכן את דבר קיומו של הליך מקביל בעניין הנדון.

דיון והכרעה

5. לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי וכן בבקשה ובתגובה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להדחות.
6. כידוע, בית משפט זה אינו נוטה להתערב בהחלטות הנוגעות לסעדים זמניים אלא במקרים חריגים בלבד, זאת לנוכח שיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית בעניינים אלו [ראו למשל: רע"א 2881/15 קנפלר נ' אברהם, פסקה 8 (11.5.2015); רע"א 8284/14 קורקוס נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פסקה 10 (29.12.2014) (להלן: עניין קורקוס); רע"א 4063/14 כהן נ' קצירי, פסקה 7 (23.6.2014); רע"א 4902/13 עזבון המנוח סאבא ג'אד חאג' נ' דאוד, פסקה 4 (21.8.2013) (להלן: עניין חאג')]. לא מצאתי כי מתקיימים במקרה דנן חריגים אלו, וטענותיה של המבקשת – המופנות כנגד קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית ואשר אינן חורגות מדלת אמות המחלוקת שבין הצדדים – אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בנסיבות העניין.
7. למעלה מן הצורך ולגופו של עניין, לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט בחן את סיכויי הצלחת התביעה שהגישה המבקשת ולנוכח מכלול המסמכים שהונחו לפניו כאמור לעיל, קבע בית המשפט כי סיכויי הצלחת התובענה, במסגרתה מתכחשת המבקשת להלוואה שניתנה לה לכאורה מהמשיבה, אינם גבוהים בלשון המעטה. מבלי לקבוע מסמרות, סבורני כי מסקנה זו מתבקשת לנוכח המסמכים שהונחו לפני בית המשפט – והן לפני – בשלב זה. יתכן כי בהמשך, תצלח דרכה של המבקשת בנסיונה לערער את המסקנה העולה כעת מן ההסכמים ומשטר המשכתנא החתומים בכתב ידה. מובן שבשלב זה, של בחינת הסעד הזמני, אין בית המשפט הכריע את גורל התביעה, כפי שנטען, אלא שבית המשפט פעל כמיטב חכמתו להערכת סיכויי התביעה תוך שקילת מאזן הנוחות שבין הצדדים. שיקולים אלו, שביניהם קיימת כידוע "מקבילית כוחות", הם המכריעים את גורל הבקשה לסעד זמני [ראו למשל: רע"א 5982/14 יהודה נ' חוגי, פסקה 9 (27.11.2014); רע"א 3237/13 גילי ויואל עזריה בע"מ נ' החברה הכלכלית אשקלון בע"מ, פסקה 9 (12.5.2013); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 915-914, מהדורה אחד עשר, 2013)].
8. אינני מוצא לנכון להתערב במקרה דנן בשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית בבקשה הנוגעת לסעד הזמני שהתבקש – עיכוב הליך ההוצאה לפועל – וסבורני כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי מעוגנות במסמכים שהוצגו לפניו בשלב זה, לפיהם, כך נקבע, קיים קשר הדוק בין הסכם ההלוואה לבין הסכם פרעון ההלוואה לבין שטר המשכתנא שנחתם ונרשם. משכך, אכן נדמה בעת הזו כי סיכוייה של המבקשת לזכות בתביעתה אינם גבוהים. בנוסף לסיכויי התביעה ו"מאזן הנוחות", על בית המשפט לשקול את תום-לבו ונקיון כפיו של העותר לסעד זמני, בהתאם להוראת תקנה 362(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. שיקולים אלו הם בבחינת שיקולים "שבצדק וביושר" [ראו למשל: עניין קורקוס, פסקה 11; רע"א 972/15 אבו סמרה נ' סקלר, פסקה 13 (17.2.2015); גורן, שם]. הגם שלא נטען לפני כי המבקשת הסתירה מפני בית המשפט המחוזי את דבר קיומם של ההליכים הקודמים שניהלה לפני רשם ההוצאה לפועל, ראוי לציין כי יש טעם לפגם בעובדה שלפני בית משפט זה, במסגרת בקשת רשות הערעור, נמנעה המבקשת מלהזכיר את ההליכים הקודמים והמקבילים הקשורים עם מימוש המשכנתא מושא הבקשה דנן [ראו למשל: רע"א 8151/13 מוחמד עבדאלקאדר ושות' בע"מ נ' יניב, פסקה 7 (14.1.2014)]. לבסוף, וכדי "שלא יצא הנייר חסר", אינני סבור כי בקביעת בית המשפט כי "המבקשת אינה כופרת בהלוואה", היתה הכוונה כי המבקשת אינה כופרת בהלוואה שניתנה לה לכאורה מהמשיבה, כפי שנטען. שכן על עניין זה מושתתת תביעת המבקשת כולה, במסגרתה עתרה לבטלות המשכנתא שנרשמה מכוח הסכם ההלוואה. בשלב זה, כאמור, במסגרת הבקשה למתן סעד זמני, מעריך בית המשפט אך את סיכויי התביעה, אפסיים ככל שיהיו. יתכן כי כוונת בית המשפט היתה כי המבקשת אינה כופרת בחתימתה על הסכם ההלוואה שבינה לבין המשיבה, או כי איננה כופרת בהלוואה שניתנה לה מאופק. כך או כך, נחה דעתי כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי.
9. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

משכך, מבוטל בזאת צו עיכוב הביצוע הארעי שניתן לבקשת המבקשת בהחלטתי מיום 28.7.2015. זאת, ככל שצו זה כלל נכנס לתוקפו, שכן על-פי הודעת המשיבה, עד למועד הגשת תגובתה ביום 4.8.2015, טרם הפקידה המבקשת התחייבות עצמית וערבות כנדרש, הגם שמיהרה לפנות בעניין אל רשם ההוצאה לפועל מבלי לציין עובדה זאת, ומבלי שצוין בבקשה כי מדובר בצו עיכוב ביצוע ארעי בלבד.